החרם
עדי שימי כיתה ה אושרית
שלום, אני אביה. ילדה רגישה מאד, אכפתית, חברותית ולדעתי מיוחדת. אבל לא עלי רציתי לספר לכם היום, אלה על מקרה שקרה בכיתתי לפני בערך חודש.
היה זה יום רגיל, אני הגעתי לכיתה בשעה 8:00 וקראתי בקול “בוקר טוב”, כולם ענו לי כמובן בוקר טוב. התיישבתי במקומי ושמתי לב למשהו מוזר: הגר חברתי הטובה, יושבת לבדה, ונוגה שאמורה לשבת לידה, עברה מקום ליד ענבל. ניגשתי אל הגר ושאלתי אותה: מדוע את יושבת לבד? הגר ענתה אין לי כל כך מושג, נוגה פשוט התיישבה לידי ואחרי כמה דקות הלכה…
מוזר עניתי, טוב אנסה לברר את זה עם ענבל ונוגה. ניגשתי אל נוגה וענבל ושאלתי: מדוע הגר יושבת לבד? ענבל ונוגה התנפלו עלי, מזה עניינך??? למה את מתערבת לה ולנו??? לא הראתי להם שזה פוגע בי אבל ישר הבנתי שהיא עשתה את זה בכוונה.
למחרת בבוקר נכנסתי לכיתה וקראתי כהרגלי בוקר טוב וכולם ענו בוקר טוב. לאחר כמה דקות, הגר נכנסה לכיתה וקראה בקול בוקר טוב והפעם רק אני ואמיר ענינו בחזרה… ישר עלתה בי המחשבה – מזה? חרם?! אני חייבת לעצור את זה!
בהפסקת האוכל נוגה ואמיר ניגשו אלי ואמרו איזה מעצבנת הגר! נוגה אמרה. היא תמיד משוויצה! אמיר הוסיף. בלב חשבתי זה הם! זה הם! זה בטוח הם! הם התחילו את זה!
ניגשתי אל המנהלת בהפסקה ואמרתי לה במה אני חושדת אך היא לא התייחסה, לא התעניינה. התעצבנתי מאד! שלא תבינו לא נכון, אין על המנהלת שלנו, אבל הפעם זה מוגזם! ילדה עוברת פה חרם, תתייחסי! יצאתי ממשרדה מלאת עצבים! למזלי ההפסקה לא נגמרה הבחנתי בהגר שיושבת לבדה בספסל, הבחנתי בכל ילדי הכיתה משחקים “שבויים”. בלי לחשוב פעמיים נגשתי אל הגר ושאלתי אותה את בסדר? היא ענתה, אני בסדר גמור בקול צרוד ומודאג. לכי תשחקי איתם היא אמרה.
בלי לחשוב פעמיים עניתי אין טעם, אני לא יהנה, צריך שכולם יהנו…
לא ככה הם חושבים היא ענתה בקול מטלטל. קלטתי שהיא הבינה שמתגלגל כאן חרם.
את האמת, מבפנים אני בוכה, מבחוץ אני יותר עמידה. החלטתי בסוף היום לדבר עם ההורים שלי ושל הגר. סיפרתי לזוגות ההורים מה שקורה בכיתתי והם ישר פנו למנהלת, ונחשו מה? להם היא האמינה. זה גם עיצבן אותי וגם שימח אותי.
למחרת כשהגעתי לכיתה הכל היה שונה, כולם דיברו אחד עם השני, כולם שמחו וצחקו ונוגה התיישבה שוב ליד הגר לא הבנתי מה קורה…
מצד אחד הייתי שמחה, אך מצד שני הופתעתי וחשדתי מאד. חשבתי רגע אולי זאת מתיחה? אולי זאת התלוצצות? אבל כמובן לא הראתי חשדנות. ניגשתי אל הגר וניסתי להוציא ממנה מה קרה בעדינות.
היא הבינה את השאלה אבל היא לא ידעה לענות לי עליה…
בסוף התברר לי: נוגה הבינה את מעשיה וגם שאר ילדי הכיתה. בסוף אותו יום כל ילדי הכיתה חוץ ממני, אביה והגר התנצלו בפנינו, בפני המורה ובפני המנהלת.
מאותו יום בכיתתי שרתה שלווה אחדות אהבה שמחה ואושר.
