החנוכייה שלא דלקה
“לילה טוב מתן. לך לישון תאגר כח למחר” אמרה לי אמא. מחר אצטרך לנסוע ברכבת לסבא יגאל בירושלים. הרכבת יוצאת ב-4 בבוקר!
סבא יגאל הוא אבא של אמא. הוא בן 85 וגר לבדו. לפני חמש שנים סבתא נפטרה ולסבא קשה. מאז כל חג אמא דואגת לשלוח את אחד הילדים כדי שיעזור לו. “הו הלוואי שהייתי יכולה אבל אני חייבת לעבוד במרפאה גם בחגים” ענתה לנו אמא פעם, כששאלנו אותה למה אינה יכולה לנסוע אתנו גם לסבא.
3 לפנות בוקר:
מתן הגיבור עולה על הצוק. יודע שאם יעשה את הצעד הבא יסכן את עצמו מאוד אך מה לא יעשה בשביל קהילתו? מתן מתכונן לקפיצתו. 3..2..1 ו-טוטוטוטוטו השעון המעורר מצלצל. מתן התעורר ונאנח עמוקות. “למה דווקא במתח של החלום השעון צריך לצלצל?!” חשב. פתאום נזכר בתוכניותיו לפני שאמו הטילה עליו ללכת לסבא. כל חופש הוא וחבריו נפגשים ומשחקים כדורגל. לא היה דבר שמתן אהב יותר מכדורגל. אבל עכשיו? עכשיו הוא צריך להתכונן לנסיעה לסבא. דמעות בצבצו בעיניו אך הוא הצליח לעצור אותן. מתן הרגיש פספוס גדול. הוא החל להתלבש במהירות. אחריי חצי שעה כבר היה מוכן. מתן שם את תיקו על גבו והתכונן לצאת לתחנת הרכבת לא לפני שהשאיר פתק על המקרר לאמו בו היה רשום-“בוקר טוב אמא! יצאתי לתחנה. מבטיח להתקשר כשאגיע. יום טוב”.
מתן הגיע לתחנת הרכבת בחמשה לארבע. בדיוק בארבע הרכבת הגיעה. מתן עלה והתמקם במקום שנראה לו הכי נוח.
6:00 בבוקר:
“התחנה הבאה- רחוב האורנים, ירושלים” הכריז הנהג ברמקול. מתן התכונן ליציאה. כשהרכבת הגיעה ליעד, מיהר מתן לצאת לכיוון הבית של סבו-רחוב האורנים 11 . הבית היה בעל קומה אחת עם גג אדום ונראה מטופח. כאשר הגיע לבית, התקדם מתן לעבד הדלת, דפק שלוש נקישות וחיכה. כעבור חצי דקה, הדלת נפתחה. סבא נראה בפתח וחייך. “שלום מתן מה שלומך?” ”טוב” השיב נתן. סבא סימן לו להיכנס. “איך עברה הנסיעה?” שאל סבא תוך כדי מזיגת תה בכוסיות קטנות המעוטרות בפרחים סגולים. “עבר בסדר. לא היה משהו מיוחד” השיב מתן וחשש לרגע שיצטרך לבלות את זמן שהייתו אצל סבו בשאלות חסרות טעם וחיכה כבר שסבא יציע לו עוגייה.
צאת הכוכבים:
בצאת הכוכבים, מתן וסבא עמדו מול החנוכייה ערוכים להדלקה. סבא בירך בכוונה על הנרות והתחיל לשיר. מתן שם לב שבמשך זמן ההדלקה, סבא עצם את עיניו. “מוזר” חשב. כשסיים, סבא פתח את העיניים והיה ניתן להבחין כי בכה רבות בזמן ששר. מתן לא התאפק ושאל: “סבא למה עצמת את עיניך ובכית?” וסבא אמר- “בוא נשב ואספר לך סיפור”. הם התיישבו וסבא החל לספר: כיום השמן הוא המוצר הבסיסי ביותר לבני האדם אך דע לך, שפעם היה זה מצרך יקר. כשהייתי בגיל 10- בגילך, המצב בביתנו היה קשה. אבי למד כל היום ואמי עבדה כמנקה עד השעות המאוחרות ועדיין לא התפרנסנו כמו שצריך. בחג חנוכה אחד כאשר נעמדנו מוכנים להדלקה הנרות, אמי הגיעה מהשוק וארשת עצבות על פניה. היא סיפרה כי לא מצאה שמן במחיר זול להדלקת החנוכייה. “אז מה נעשה?” אחותי שאלה ” אם אין לנו שמן זהו רצון הבורא ונקבל זאת באהבה” ענה אבא. כולם חשבו על זה והבינו שהוא צודק. התחלנו לרקוד לשיר ולשמוח במה שיש לנו. מאז אני כל חג נזכר במקרה ההוא ומברך בכוונה גדולה כדי להזכיר לעצמי שכיום אני מקבל את השמן כמובן מאליו אך אסור לי לשכוח את פעם”. כאן סיים סבא את סיפורו. היו למתן דמעות בעיניים והפעם מהתרגשות.
