החטופה שלא חזרה
“שיר, בואי כבר להתקלח, עוד מעט כבר נכנס החג” אמרה סבתא.
“טוב, אני נכנסת” עניתי לה.
שלום, סליחה שלא סיפרתי על עצמי קודם. אני שיר, עוד מעט יכנס החג שמחת תורה. השנה החלטנו, אני וההורים, שאני כבר מספיק גדולה כדי לנסוע לבדי לסבא וסבתא, לחגוג איתם את החג בביתם בשדרות. עכשיו אני, סבא וסבתא מתארגנים לחג.
סיימנו להתארגן והלכנו לתפילה. הייתה תפילה יפה. איזה כיף לי אצל סבא וסבתא. הם ממש מפנקים אותי. אחרי האוכל שיחקנו קצת והלכנו לישון. בבוקר קמנו והתארגנו ללכת לתפילה. החזן התחיל להתפלל, אבל די בהתחלה התחלנו לשמוע אזעקות…
נשמעו צעקות והחלה ריצה לעבר היציאה. הילדים הקטנים נדחפו לכל עבר, ונשמעו קולות בכי ומהומה.
סבא נכנס לעזרת נשים וצעק: “שקט, כולם להירגע ולבוא בזהירות למקלטים”.
הלכנו מהר למקלטים, זה היה ממש מפחיד!!! ראינו מלא חיילים ושוטרים עם אמבולנסים.
“מר גרוצווין נרצח”, מר ציבמר אמר בצער. היה שקט, כולם היו המומים ומבוהלים. כשהיה אפשר כבר לצאת מהמקלטים כולם מהרו ללכת לבתים שלהם. אנחנו, בבית שלנו, אבזרנו את המקלט וישבנו לאכול. בזמן שאכלנו סבא אמר: “שיר, יש מלחמה ואבא שלך גויס”.
בהיתי בו בהלם, “עכשיו אנחנו נתפלל ונאמר תהילים ובע”ה הכל יסתדר” אמרה סבתא.
הזמן עבר וכל הזמן נשמעו עוד ועוד ועוד אזעקות. כבר הגיע צהרים, ולפתע נשמעה שוב אזעקה. רצנו מהר למקלט, והפעם סבא וסבתא עשו משהו שהם אף פעם לא עשו לפני כן כשנכנסנו למקלט: הם נעלו את כל החלונות והדלתות, ואז הם אמרו: “מחבלים פרצו לעיר”. הייתי המומה וממש פחדתי. רציתי את אבא אמא והאחים ובילי הכלב אבל לא יכולתי לנסוע בחזרה הביתה, כי יש מלחמה.
עברו כמה דקות. “שלחו הודעה שאפשר לצאת מהמקלט”. אמרה סבתא.
יצאנו מהמקלט וישבנו קצת, ראיתי שסבא רצה להגיד משהו, אבל הוא לא אמר כי פתאום נשמעו דפיקות חזקות על הדלת. סבתא הלכה לפתוח את הדלת. היה שקט מפחיד. הוא היה ממש מפחיד. אני וסבא הלכנו לבדוק מה קורה. “תברחו מהר!” צעקה סבתא. אבל זה היה מאוחר מדי. איש זר ומוזר דחף אותה לתוך הבית וטרק את הדלת…
* * *
אוף, למה שיר לא עונה לי? אני כבר מתחילה לדאוג!” אמרה אמא בכעס.
“אולי פשוט היא עסוקה?” שאל דוב, אחיה הקטן.
“עסוקה כל כך הרבה זמן? היא לא מבינה שאנחנו רוצים לדעת אם הם בסדר?” ענתה אמא בחזרה, אבל הפעם היא נשמעה פחות כועסת, אלא יותר מודאגת.
“שיר חולה?” שאלה נגה הקטנה פרצה בבכי, ורצה מהירות לחדרה. “אני אלך לדבר עם נגה”. אמרה גילי. גם בילי הכלב רץ איתה. כל הבית היה במצב רוח רע, וכולם היו צמודים לפלאפונים וניסו להבין מה קרה.
“את בטוחה שכבר התקשרת גם לסבא וסבתא?” אבא שאל ברצינות.
“בפעם האלף כן, עשיתי את זה כבר אין סוף פעמים.” ענתה אמא בבכי. “טוב אני מתקשר למשטרה.” אמר אבא. אבא יצא מהבית ואמר: “אני חושב שלא צריך לקרוא למשטרה.” “למה?” שאלה אמא. “כי המשטרה כבר כאן.” ענה אבא. הוא הזמין אותם להיכנס לתוך הבית. הנציג של המשטרה אמר: “הבת שלכם נחטפה יחד עם סבא וסבתא שלה.”
* * *
לסיפור הזה אין סוף טוב, כי גם לסיפור האמיתי אין סוף בינתיים, אבל בעזרת ה’, כשכל החטופים יחזרו לבית, גם שיר תחזור הביתה ואז אני אוכל לגמור את הסיפור.
ביחד ננצח!
