תמיד חלמתי להיות בלשית, והיום אני הולכת להגשים את זה. הכול התחיל שהיה חופש גדול אני מאוד השתעממתי ולכן כשראיתי שאמא שלי לקחה על עצמה לנקות את המקלט הישן, מייד התנדבתי לעזור במשימה. המקלט הדיף ריח עובש וקורי עכביש עטו מפינה לפינה, חיכתה לנו עבודה רבה. אימא מילאה דלי מים, והתחלנו ביחד לקרצף את המקלט. פתאום, שמתי לב לידית מוזרה שבצבצה מהצד. לא היה ניתן לראות אותה קודם בגלל האבק שהיה עליה.
התסכלתי לצד כדי לפנות לאמי וגיליתי שהיא נעלמה. בהחלטה של רגע, התקרבתי אל הידית, והחלקתי את ידי עליה בזהירות. רעש צורמני נשמע בפתיחת הדלת ונגלה אלי חדר תחפושות. החדר היה מוזר, תמונות של ילדים מחופשים צצו מהקירות. התחלתי לנקות את החדר, ושמתי לב לתחפושות רבות, ליצן, ברבי, סופגנייה, ועוד.
לא הבנתי איך החדר מתקשר אל המקלט, ולכן החלטתי פשוט לעשות את משימתי ולנקות את החדר כמו שהיה צריך לנקות את המקלט. פתאום אחרי שהוצאתי את כך התחפשות נגלו בחדר עוד דלתות לחדרים. ממש כמו בית ענק שמוסתר בין פיסות חיפשתי מתג אור על מנת להבין את המתרחש, אך לא נמצאו בכלל מנורות. לקחתי את הנייד שלי ובעזרתו כיוונתי אור לחדר מהפנס. שהאור נגלה שמתי לב לעוד חדרים, התקרבתי לחדר אחד שאותיות חרוטות על דלתו הבהבו סכנה
“החדר האסור”
פתאום נשמעו צעדים מאחוריי וזעקתי זעקת פחד. לפתע אמי התגלתה בעודה נכנסת אל החדר המוזר, ומתקרבת אלי.
“מה קרה נועה ?”
“אימא, הכול פה ממש מוזר! החדר הזה היה פה כל הזמן ואף אחד לא ראה אותו? ומה זה כל החדרים האלו? למה שהחדר הזה יקרא החדר האסור?”
“אני לא יודעת נועה, אבל הדרך הכי טובה לגלות משהו, הוא לנסות להבין אותו.”
אימא החזיקה את ידי ופתחנו ביחד את החדר האסור. התגלה לעיננו חדר ממש ישן, מאובק, ומלא בכונניות ספרים. מזוודה אדומה צצה לעיננו ובה שלושה מנעולים.
בין הכונניות ספרים היה מפתח ורוד, ומפתח אדום. שחיפשנו את המפתח השלישי אימי שמה לב שבצרור המפתחות של המקלט נמצא מפתח ירוק שדומה למפתחות האלו. לאחר שמצאנו את המפתחות, פתחנו את המזוודה ביחד.
המזוודה הכבדה נפתחה, ומצאנו הפתעה. כמות רבה של כסף, תכשיטים ויהלומים.
בהחלטה של רגע החלטנו ביחד לקחת את המזוודה וגררנו אותה אל המעלית בשקט שאף אחד לא ישים לב. וככה היא הגיעה הביתה, לבית שלנו.
שאבא הגיע הביתה ושם לב למזוודה הוא מייד התעניין וסיפרנו לו מה קרה. אבא אמר שאולי זה לא שייך יותר לאף אחד , כי זה שם כנראה הרבה זמן.
אולי מישהו חשב שלא יפתחו את זה לעולם, אז הוא שם את המזוודה בחדר הזה אמא ואני התלבטנו וחשבנו ולבסוף אמרנו שנראה מה לעשות מחר בבוקר.
למחרת קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר והתחלנו לדון על מה כדאי לעשות. פתאום נשמע מטלוויזיה שנעלם לאדון ניר גרי עשיר גדול מזוודה עם מלא כסף. לפי שנאמר בחדשות המזוודה הוחזקה ברחוב זלמן שזר. שלאימא ולי ירדה ההבנה מייד ירדנו למטה להחזיר את המזוודה.
הגענו למטה וראינו המון שוטרים וצלילי הניידות מילא את הבניין. שהבנו שהם מחפשים את המזוודה עלינו הביתה מחשש שנעצר על גנבה.
בבית חשבנו שעות מה לעשות אפילו אבא שלי הציעה הצעות אבל זה לא עזר. חשבנו וחשבנו עד שהגיע הערב ובערב לאמא שלי עלה רעיון, היא אמרה שבלילה הם לא מחפשים אז אפשר להתגנב למקלט לשים את המזוודה ולברוח. שירד הלילה ירדנו אל המקלט ובמקלט היה כמה שוטרים שעשו בדיקות אחרונות. לקח כמה זמן .אבל לבסוף הם יצאו .שנכנסנו היה חשוך מאוד לא מצאנו כלום אפילו לא את האור חיפשנו עד ששמעתי מישהו מגיע ומייד התחבאנו. אני הסתתרתי מאחורי הדלת ואמא שלי מתחת לשולחן.
אחד מהשוטרים נכנס כדי לקחת את הבקבוק מים שלו ויצא. יצאנו מהמחבוא והחזרנו את המזוודה לאותו מקום בחדר האסור והלכנו. בבוקר שקמנו הדלקנו טלוויזיה כדי לשמוע על המתרחש, ולא אמרו כלום על המזוודה עד הצהריים שהגיעה ההודעה שהמזוודה נמצאה.
השוטרים אמרו שהם חושבים שמישהו כנראה שם את זה בלילה, כי הם היו שם מארבע בבוקר. אני ואמא שלי נרגענו ועכשיו הבנו שאסור לנו להניח שדבר אינו שייך לאף אחד רק מפני שאנחנו מצאנו אותו, ואם היינו יותר זהירות לא היינו נקלעות למצב הזה מלכתחילה . בסוף לקחו את המזוודה למשטרה, והביאו בחזרה לניר גרי . היינו גם קצת עצובות כי הכסף הזה יכל לשנות את חיינו, אבל לפחות עזרנו לאותו אדון. וכדי לזכות במשהו צריך להרוויח אותו בעזרת עצמנו, כי רק כך הוא באמת שלנו. וכמו שאותו אדון חסך ועמל עבור אותה מזוודה כך אנחנו צריכות לעמול עבור ההישגים שלנו.
הסוף
