החברה הנוטשת
הי, אני נעם, ואני זאת שאספר לכם את הסיפור שתקראו עכשיו. מה שאני יכולה להגיד זה שפשוט אי אפשר לדעת מי חבר אמיתי ומי… נגיד את זה ככה, לא חבר אמיתי.
הסיפור שלנו מתחיל בבית הספר. יום אחד הלכתי, כמו תמיד, לבית הספר, ובהפסקה ישבתי לאכול עם אלי ואלכס, החברות הטובות ביותר שלי מכיתה א’, וראיתי שהשולחן של “המקובלות” כל הזמן נועץ בנו מבטים, מתלחשש ומצביע עלינו. התחלתי לחשוד. שאלתי את אלי ואלכס אם הן יודעות משהו. הן אמרו שלא, אבל ראיתי שאלכס לא מסתכלת לי בעיניים. למרות זאת החלטתי לשתוק בעניין הזה, ופשוט אמרתי להן “אז אתן מגיעות בשבע לבית הנטוש? בואו נקבע”.
אלכס אמרה שהיא לא יכולה, וזה היה מאוד מוזר, כי בדרך כלל היא זאת שמתכננת מה נעשה בבית הנטוש. היא זאת שהכריחה אותנו לשפץ אותו מבפנים. אז פשוט אמרתי לה שאני ואלי ניפגש לבד בבית הנטוש שמצאנו (יותר נכון אני מצאתי אותו וכולנו שיפצנו אותו ביחד, אז הוא של כולנו עכשיו). אבל אלכס אמרה שהיא לא רוצה שניפגש שם בלעדיה. עכשיו כבר התעצבנתי וגם אלי נהייתה אדומה, היא ממש כעסה על אלכס ועזבה אותנו והלכה וישבה עם חבורה של ילדות שישבה בסוף חדר האוכל. לא ידעתי אם להישאר עם אלכס ולהרגיע אותה, למרות שהיא עצבנה אותי מאוד, או ללכת בעקבות אלי שגם קצת מגזימה, אבל למזלי היה צלצול. חשבתי שזה צלצול להפסקה, אבל הסתבר שזה צלצול לשיעור, ושמכל הדרמה הזו לא שמנו לב שעברה כבר ההפסקה.
אלי הלכה לכיתה בפנים חמוצות, ואלכס רק אמרה לי “תודה שבזבזת את כל ההפסקה” והלכה. לא האמנתי שהיא אמרה את זה. עמדתי קפואה במקום, ואיחרתי לשיעור מתמטיקה ברבע שעה. המורה שירה כעסה, אבל לי לא היה אכפת. הסתכלתי על אלי ועל אלכס. הן ישבו אחת ליד השניה, כמו תמיד, אבל עכשיו ראיתי שמצויר על השולחן קו שמפריד ביניהן. כולם יודעים שמה שזה אומר זה “לא חברות לנצח”. וזה לא סימן טוב, כי אני צריכה לבחור של מי להיות חברה, ולא רציתי לבחור.
הגיע הצלצול של סוף היום והלכתי עם אלי. רוב הדרך שתקנו. בסוף, כשכמעט הגיע המקום שבו אני ממשיכה ישר ואלי פונה שמאלה, אלי שאלה “אז בשבע בבית הנטוש”? היססתי, כי לא רציתי לקבוע עם אלי בלי אלכס, אבל נזכרתי שאלכס לא התנהגה יפה ולא רצתה להיפגש איתנו. אז הסכמתי.
בערב הלכתי ופגשתי את אלי. בדרך, כשהתקרבנו ל”בית הנטוש”, שמענו קולות מהבית, פתחנו את הדלת, אהההההה, זו הייתה הצרחה שלי ושל אלי. אלכס ו”המקובלות” היו שם. כעסתי ממש על אלכס. למה שתעשה את זה? ולחשוב שבבוקר עוד חשבתי שאנחנו חברות… אלי ואני פשוט רצנו משם הכי מהר שיכולנו. אלכס רצה אחרינו, היא כמעט השיגה אותנו, ואז ראינו אוטובוס. ממש טסנו לתוכו ונעלמנו לאלכס.
למחרת, בהפסקת הצהריים, ראיתי שאלכס יושבת עם “המקובלות”. אני ישבתי עם אלי כמו תמיד. נראה לי שרק אז הבנתי שאלי היא חברה אמיתית באמת, ואלכס לא היתה נאמנה ובעצם העדיפה כל הזמן להצטרף לקבוצת ה”מקובלות”. כשהבנתי את זה כבר לא היה אכפת מאלכס. הבנתי שחברה אמיתית זה לא דבר מובן מאליו, ושמחתי שיש לי את אלי, שהיא באמת חברה טובה ואמיתית שתהיה לצידי תמיד. באמת. וגם אני מתכוונת להיות כזאת כלפיה ולא לנטוש אותה.
