לפני שבועיים הלכתי לבית הספר כרגיל, נכנסתי לכיתה, הכל היה כשורה. בסוף הכיתה ישב חבר שלי, רון, עם פרצוף קצת “עצבנון”, ניגשתי אליו ושאלתי אותו “רון מה קרה”? רון ענה בקול צרוד עם דמעות בעיניים “מישהו גנב לי את היומן הפרטי שלי”. באותו רגע חשבתי לעצמי שאני חייב לעזור לו למצוא את היומן שלו. אחרי חיפושים רבים, לצערי הרב לא מצאנו את היומן בבית הספר. חזרתי הביתה די מאוכזב שלא הצלחתי לעזור לרון.
בארוחת הצהריים לא אמרתי מילה, רק ישבתי ואכלתי. כשהגיע הזמן לשיעורי הבית לא הצלחתי להתרכז ואז אחותי שיר פנתה אלי ואמרה: “איתי מה יש לך היום? לא רבנו על איזה כיסא לשבת בארוחת הצהריים ובאיזה סרט נצפה, בטוח קרה לך משהו, ספר לי”
אז שאלתי אותה “אני יכול לשאול אותך שאלה”?
שיר אמרה “כן”, שאלתי אותה: ” את מסוגלת לגנוב משהו פרטי של מישהו אחר?”
ושיר ענתה בקול רם “לא”!!! ברגע זה ידעתי שאני יכול לסמוך עליה וסיפרתי לה הכל.
היא אמרה שבדרך כלל מה שמחפשים נמצא ממש מתחת לאף שלנו, כמו שפעם אמא שלי חיפשה את הטלפון שלה ולבסוף הוא היה אצלה ביד. או פעם, כשאבא שלי חיפש את המשקפיים שלו והם היו מעל הראש.
הלכתי לישון ולא הצלחתי להירדם ממחשבות על הגנב המסתורי, בבוקר הגעתי לבית הספר ושוב ראיתי בסוף הכיתה את רון יושב עם פרצוף “מירמורון” והוא אמר לי שלא מצא עדיין את היומן, שאלתי אותו “רון, ניסית לחפש את היומן מתחת לאף שלך”
רון צחק ואמר “מה קשור האף? אין לי כלום מתחת לאף זה רק ביטוי” המשכתי ושאלתי אותו “אולי מתחת לראש?”
רון התחיל לצחקק, ונזכר שלפני כמה לילות היה לו משהו חשוב לכתוב ביומן והיה כבר לילה ומאוחר אז הוא שם את היומן מתחת לכרית שלו ושכח שהוא נמצא שם.
וככה חברים אני ואחותי שיר פתרנו את התעלומה של “הגנב המסתורי”.
