אסון
יום אחד קרה מקרה והמקרה הזה, מאז, לא יוצא לי מהראש.
קוראים לו ה “7 באוקטובר” – זה היה עוד יום שבת שקט רק שהפעם הוא לא היה שקט…
בשעה 6:30 עוד כולם היו במיטות עדיין ישנים ופתאום הם שומעים אזעקות.
אנשים הגרים בעוטף עזה רגילים לזה, אמרו נלך למקלט ונחזור כרגיל.
רק הפעם הם לא ידעו מה מחכה להם…
הם נכנסו לבית אך פתאום הם שמעו יריות בטירוף כולם נכנסו לממ”ד או למרחב המוגן ואז בלי שום התראה מוקדמת מתחילים לדפוק להם בעצמה בדלת הבית. הם כמובן לא רצו לפתוח ולכן הם נעלו את כל הבית אבל הם אפילו לא דמיינו שמי שדופק להם בבית הם מחבלים!!!
הם נעלו את עצמם בממ”ד ולא פתחו לאף אדם. בזמן שהם נעולים המחבלים פורצים לכל אנשי הקיבוץ קוראים בקול “וואלה ווכבאר” ויורים ללא הפוגה ברובים שבידיהם.
אנשי הקיבוץ התחילו להבין מה קורה מחוץ לביתם, במקום הבטוח ביותר של האדם – ביתו, וכולם פשוט בכו, נאלמו דום, צעקו, דיממו, נהרגו ועוד מילים שלא ניתן אפילו לכתוב.
אנשים רבים נחטפו באכזריות רבה למרות גילם הצעיר או גילם המבוגר.
ללא רחמים וללא חמלה עברו תושבי עוטף עזה את המציאות שלא ניתן אפילו לחלום עליה בחלום הכי מטריד.
עכשיו אנחנו בתוך ימי לחימה קשים מאד, מצב רוחי דואב אך בטוחה שזו הדרך לעתיד בטוח וזוהר יותר משהיה.
מתפללת לשלום החטופים שיחזרו במהרה למשפחתם החמה והמלטפת.
