“ליפמן, אני רואה שמשהו מטריד אותך. אנא ספר לי”. אמרתי לדודי ליפמן שנכנס הביתה זה אתה בפנים עצובות. ליפמן היה תלמיד חכם, מאיר פנים ושנון. זה לא מכבר החלטנו להנשא זה לזו. אני כבר חזרתי לבית הורי ועמדתי לסיים את לימודי באוניברסיטה. חלמנו לבנות את ביתנו בארץ ישראל ותכננו לעלות ארצה.
ליפמן שתק לרגע ואז אמר: “בשורה נוראה בישר לי הרופא… בקרוב אאבד את מאור עיני”. ידעתי שהמצב חמור. עשר שנים עברו מאז גרשו הרוסים את ליפמן לסיביר, ובריאות, אשר נפגעה מאד בעקבות הגירוש, המשיכה להידרדר. גם עיניו נפגעו קשות, אך עד עכשיו לא הבנתי עד כמה. דמעות זלגו מעיני לשמע הבשורה הקשה.
נשארתי איתנה בדעתי להתחתן עם ליפמן ויהי מה. לא הייתה זו החלטה קלה. חברים רבים, שכנים וקרובי משפחה ניסו לשכנע אותי לבטל את החתונה, אך אני לא ויתרתי על חלומי.
החתונה נערכה בביתו של רב העיר בהשתתפות אורחים ספורים. ללא סעודה מפוארת וללא ריקודים, אך הדבר לא הטריד אותי ואת ליפמן, בעומק הלב התגברו השמחה והתקווה לחיי תורה משותפים ושמחים בארץ ישראל.
חששות רבים הטרידו את מנוחתי “כיצד נסתדר יחד למאות הקשיים? היכן נגור? ממה נתפרנס? אך בשעה שנופי הארץ התגלו לעיני, השקיטה השמחה העצומה את כל דאגותיי, “הנה ארצי, ארץ ישראל, סוף סוף הגענו הביתה!”
שכרנו בית בשכונת קירית משה שבירושלים. ליפמן שראייתו הלכה ונחלשה, הקדיש את רב זמנו ללימוד התורה.
שיתפתי את ליפמן בכל אתגר, והוא תמיד סייע לי בעצה טובה, טיפלתי בו במסירות רבה ודאגתי לכל מחסורו. למדנו יחד שעות רבות, שוחחנו על נושאים העומדים ברומו של עולם, יחד היינו שמחים.
רבים לא הבינו מדוע התחתנתי עם אדם בעל מום, עזבתי בית חם ומפואר בגרמניה ועליתי לארץ עניה ודלה. ואולם התשובה הייתה ברורה בעיני. בעלי אומנם עיוור וביתי פשוט וצנוע, אך אני שמחתי בחלקי, דבר לא חסר לי והייתי מאושרת…”
