מאז, שאני זוכר את עצמי, אהבתי לבנות מבנים מיוחדים בלגו, כמו: מטוס, ספינה או דרקון ענקי ולצייר כל מיני ציורים מאוד צבעוניים ומיוחדים.
אימי תמיד אמרה לי שאני מאוד יצירתי ומאוד כישרוני וזה בעיקר בגלל הדמיון המפותח שיש לי.
כשהייתי קטן, בן 3, אולי קצת יותר, דמיינתי דברים מוזרים ביותר:
בזמן שהיה קר בחוץ, חשבתי שהפעילו מזגן ענקי שמקרר את כולם.
שהרוח העיפה כל דבר מסביב, דמיינתי הרבה מאווררים ענקיים.
כשהגשם ירד, דמיינתי אנשים שיושבים להם אי שם למעלה גבוה בשמיים ושופכים עלינו דליים של מים.
כשראיתי את הברק, חייכתי חיוך ענק, כי הייתי בטוח שמצלמים אותי עכשיו.
כשרעש הרעם נשמע, פחדתי, התכסיתי מתחת לשמיכה וחשבתי שזה קולה של מפלצת מפחידה.
כשראיתי כוכבים, דמיינתי שאלוקים הדליק מיליון פנסים.
כשראיתי את הירח, חשבתי לעיתים שזה בננה מעופפת או פרצוף עגול ושמח.
כעת, שגדלתי הבנתי שלא כך הדברים, אבל אני עדיין אוהב לדמיין.
אני אוהב להביט לשמים, להסתכל על העננים ולדמיין אריות, דרקונים ואפילו אבירים.
לפעמים כשמשעמם לי, אני שוקע לי בדמיונות ומטייל לי בכל מיני עולמות.
בדמיון אני טס ברכבות מעופפות ומפליג באוניות למדינות אחרות.
אני בונה בניינים גבוהים מקוביות ונלחם בדרקונים ומפלצות.
לפעמים זה קורה בשיעורים והמורים קצת מעירים. קוראים לי חולמני ומרחף וזה לא נעים וגם לא כיף.
אבל יש שיעור שנקרא אומנות, בו מבקשים להפעיל את הדמיון ולהפליג למקומות רחוקים ואז על הדף שמולי יוצאים ציורים מדהימים.
אחר הצהריים, אימי רשמה אותי לחוג רובוטיקה וגם שם יש דרור לדמיון וליצירתיות.
כבר בניתי חנוכיה מסתובבת וחללית על גלגלים שנוסעת קדימה וגם לאחור.
אמא מאמינה בי וביצירתיות שלי יותר מכולם. תמיד היא אומרת שעוד אצליח בגדול ואכבוש את העולם. היא מאמינה שבזכות היצירתיות והדמיון, אהיה בעתיד לא פחות מאלברט איינשטיין, דה וינצ’י, פיקאסו או תומס אדיסון.
זה לא מפתיע שאימא כל כך מעריכה דמיון ויצירתיות כי גם היא מאוד אוהבת אומנות.
אני יודע שהיא צודקת, ולא כולם מבינים זאת, אבל בזכות הדמיון המציאו את המטוס, רכבות ואפילו את הטלפון. אז אמא, תודה שאת מאמינה בי בגדול.
ועד שאהיה גדול ואראה לעולם שאני יותר טוב מכולם, תנו לי בינתיים להישאר ילד קטן ומתקתק
ולחלום על בתים, ממתקים ומפלצות ענק.
