גבריאל חייל

בשביעי לאוקטובר בשבת קמתי מהמיטה שלי ופתאום אמא שלי שמעה טלפון שמצלצל. היא  לא ענתה כי כי היה זה יום שבת וחג שמחת תורה. שוב נשמע צלצול הטלפון והפעם אמא ענתה. כנראה זה משהו דחוף חשבה לעצמה. זה היה  סבא שלי מצרפת הוא אמר שיש במדינת ישראל מלחמה. אמא  דאגה מאוד ,סבא שלי אמר לה “תאמרי לגבריאל לא לגעת בטלפון כדי שלא יצטרך ללכת למלחמה” הוא היה חייל בסיירת גולני וסבא פחד ודאג לו מאוד. הפלאפון של גבריאל לא הפסיק לצלצל ונשלחו לו הודעות וואצאפ. הוא קיבל צו 8 והיה חייב ללכת לצבא. אמא שלי לא רצתה שהוא ילך , אבל הוא היה חייב . אח שלי אלון הלך לקרוא לו ולאבא שלי מבית הכנסת. הם הגיעו הבייתה מודאגים. גבריאל עלה על מדים ולקח איתו בגדים וציוד לבסיס. אבא שלי הסיע אותו.. אמא שלי בכתה וגם אני בכיתי. חיכינו שאבא שלי יחזור. בנתיים קראנו תהילים. לא הייתה לנו ברירה והדלקנו את מכשיר הטלוויזיה כדי לדעת מה קורה במדינת ישראל. ראינו שיש מילחמה בכל הארץ והיינו ב”שוק” . לפתע קיבלנו הודעה מגבריאל הוא אמר לנו “שיש מחבלים בניצני עוז ” סגרנו את כל הוילונות ואת החלונות והדלתות. המצב היה מאוד מפחיד לא ידענו מה לעשות היינו בלחץ ולא יכולנו להמשיך לחגוג את חג שמחת תורה. בכינו כל היום, לא שתינו ולא אכלנו חשבנו על החיילים כל היום מהבוקר עד הערב איך נעבור את היום השחור הזה .לאחר שלושה שבועות גבריאל הפתיע אותנו וחזר הביתה ,שמחנו מאוד. הוא סיפר לנו שהוא היה בקיבוץ ניר עוז עם הפלוגה שלו והם הצליחו להגן על התושבים מהמחבלים. לצערי המלחמה עדיין נמשכת ואחי עדיין בצבא. אני מאמינה שאנו ננצח כי עם ישראל חי.