בלב יער / עדו פרץ עברון
אורן ושירה שחקו בחצר ביתם.
הם היו שקועים במשחק ולא שמו לב לעננים האפורים המתקרבים.
לפתע נשמע רעש גדול, היה זה רעם חזק, ולאחר שנייה הופיע ברק.
התחילו רוחות חזקות והתחיל לרדת גשם, “שירה” צעק אורן “שניכנס לבית?” שאל
“בסדר” ענתה שירה.
כל אותו הלילה ירד גשם ושלג, שירה ואורן שיחקו שח דמקה ורמיקוב, אבא ואמא הכינו ארוחת ערב.
ולאחר שעה קלה אכלו.
רוצים לדעת איפה שירה ואורן גרים?
הם גרים באמצע יער בתוך בית בודד וסביבו הרבה חורש, רק 100 מיילים מישם היה כפר קטן. אפשר להגיד שהם מנותקים מהחברה, אבל הם כן היו רוכבים על סוסיהם לפעמים לכפר.
אבא שלהם צד הרבה ואמם חקלאית.
פתאום ברק פגע בעץ והעץ נידלק.
“אש, יש אש” צעקה שירה בבהלה “תיתקשרו למכבי אש”
“אין לנו טלפון” שררה דממה לזמן מה.
“יופי פשוט יופי , עכשיו מה אפשר לעשות?” אמרה שירה “השלג יאט את ההתפשטות? יעצור את האש?”.
“לא” ענה אורן
“ננסה לעצור את האש” אמר אבא “ואם לא נצליח לעצור את האש, נקווה שיראו את האש ויבואו לחלץ אותנו”.
כל אותו הלילה אורן לא הצליח לישון כל חצי דקה הסתכל על העץ.
ואיך האש התפשטה מתחילת הערב ועד עכשיו, השעה היתה שתיים לפנות בוקר ואורן התחיל להרגיש עייף ולאט לאט עצם את עייניו.
אך לפתע נשמע שוב רעם הוא אורן התעורר וגילה שהאש רק התחזקה והתגברה בזמן שישן.
“אמא אבא” קרא אורן “האש התחזקה וכמעט מקיפה אותנו!!” קרא בבהלה.
אבא ואמא לא ענו, אורן ירד לחדרם ומצא פתק:
“אורן ושירה היקרים,
אנחנו הלכנו לכפר להזעיק עזרה.
בבקשה אל תפחדו.
אוהבים אבא ואמא”
כשאורן קרא את הפתק הוא לא הרגיש הקלה רק נוספה עליו עוד בהלה ודאגה.
עלו לו מחשבות לראש שהוא לא רצה לחשוב אבל הוא לא הצליח וחשב עליהם.
בכל הזמן הזה הוא לא שם לב לשירה שמאחוריו “איפה אבא ואמא?” שאלה בדאגה.
אורן לא ענה ולא ידע מה לעשות “קחי תקראי” ונתן לה את הפתק.
שירה קראה “זה היה אמור לענות על השאלה שלי?”
“לא” השיב אורן “פשוט חשבתי שכדאי שתדעי”
“רוצה ללכת לסלון ולשחק שח מט?” שאל אורן
“בסדר, למרות שלא כל כך מתחשק לי”.
אורן ושירה הלכו לסלון.
אורן לא באמת רצה לשחק רק לשבת ליד האח ולחשוב.
“שח מט! עוד ניצחון לי!” שירה צהלה,
רק לאחר כמה רגעים שמה לב שמשהו לא בסדר עם אורן.
“מה קרה?”
“כלום”
“קרה משהו אני יודעת” אמרה
“איך בדיוק?” שאל אורן
“זה הפרצוף החושב שלך” ענתה שירה “טוב מה עושים? כבר עשרה משחקים אתה חושב על משהו”
אורן לא יכל להתחמק מהשאלה הזאת כי היה לו רעיון “תארזי תיק אנחנו יוצאים אחריהם”.
“מה?” שאלה שירה “כן אנחנו גם יוצאים מכאן”
“למה?”
“זה נהיה מסוכן מאוד כאן”.
שירה ארזה אוכל, סכינים, מסור, וסכו”ם. ואורן ארז חכת דיג ואת רובה הציד של אביו.
כששירה ראתה אותו נבהלה “למה ארזת את זה?”
אורן לא רצה לענות, כי התשובה הייתה מבהילה אותה עוד יותר “אם נראה אייל, לא תירצי לאכול אותו?” אילתר.
“כן צודק” הסכימה “גם אבא ואמא יתגאו בנו מאוד” אמרה “קדימה נצא לדרכנו”.
כשיצאו האש חיממה אותם “למה לכל הרוחות אני עם מעיל!?” רטנה שירה.
“כי כשנעבור את האש ירד עלנו שלג”
“אתה יודע את הדרך?”
“א… אני א… כן יודע”. ענה אורן ללא ביטחון.
כשיצאו השעה הייתה חמש בבוקר, הדרך ארוכה ובדרך כלל אורכת שלושה ימים.
קודם יורדים לנהר וממשיכים עליו עד הכפר.
“הינה נהר החורש” קרא אורן בשימחה “רגע אחד, זה תחילת נהר החורש זה נחל מרשל,
ונחל דשו, ונחל התיתישבים”
השעה הייתה כבר תשע בבוקר אורן שידע שעשה טעות בדרך ניסה להעביר את נושא השיחה.
“מה? נאכל סלמון לארוחת בוקר?”
“בסדר” ענתה שירה.
“משהו נתפס בחכה!” קראה שירה, היא הכינה סלט, אורן שליקט אוכמניות רץ אל החכה.
“היי! תיסתכלי איזה יופי של סלמון תפסנו!” שמח אורן, זה הדג האהוב על שירה.
“תביאי לי סכין אני אנקה אותו” שירה נתנתה לאורן סכין, הדליקה מדורה ויחד הם צלו את דג.
כעבור שעה קלה, בעוד הם אוכלים אמר אורן “צריך להכין רפסודה בשביל להגיע לכפר”.
“אין בעיה” ענתה שירה “יש לי חבלים בתיק”.
הם בנו יחד את הרפסודה.
מה שהם לא ידעו, ומעולם לא סיפרו להם, שיש מפל בהמשך הדרך.
“הרפסודה מוכנה” אמרו ביחד.
“נחנה פה הלילה?” שאלה שירה.
“לא” ענה אורן, כשהוא קורא את השלט “זהירות דובים בשטח”.
“נזוז מפה מהר” אמרה שירה
“תירגעי אין דובים באזור…” אורן רצה לסיים את המשפט אבל בדיוק נשמעה שאגה “אאאאררררר”
הם יצאו לדרך על הרפסודה שלהם.
“מה זה?” שאל אורן
“אני מגלפת בעץ” ענתה שירה
“לא, לא, לא את! מפל!!!” צעק אורן
“תנסה לעצור אותנו”
“אני לא יכול תשמרי על התיק שלך” הם התקרבו למפל ואז נפלו.
“שירה אני אוהב אותך סליחה שלקחתי את ממתקי החג שלך!”
“זה לא משנה לי גם אני אוהבת אותך!”
“אאאאאאאאההההההה” צעקו שניהם ביחד, פוווף נשמע קול חבטה והם הפסיקו לצעוק
“אנחנו בחיים” שמח אורן
“אבל נראה לי שלא עברנו את החלק הנורא” אמרה שירה
“משביתת שמחות”.
“תאמין לי אני לא רוצה לעשות את זה” אמרה
לפניהם היו הרבה אבנים חדות במים ואז שוב שמעו אותם צועקים “אאאאהההה” הם נתקעו בכל אבן אפשרית עד שהם עברו את הכל.
“צדקת זה באמת היה החלק הנורא אבל צריך לראות את החלק החיובי, עוד מעט נגיע לכפר”
הם הגבירו מהירות השעה הייתה שבע בערב.
“נעצור ונקים מחנה?” הציעה שירה.
“לא אין פנאי, אנחנו צריכים להתקדם”
כל הלילה אורן חתר עד שראה את האורות של פנסי הרחוב של הכפר, השעה הייתה כבר חמש בבוקר.
“שירה תתעוררי הגענו לכפר המסע שלנו ניגמר!” צעק אורן.
לא רחוק משם אבא ואמא זיהו את הקול של אורן.
הם רצו למזח וראו את ילדיהם “אורן!!! שירה!!!” קראו אבא ואמא.
“אמא!!! אבא!!” קראו הילדים.
כולם התחבקו, אורן ושירה סיפרו את כל מה שעבר עליהם
סוף טוב הכל טוב.
הסוף
