“בוקר טוב,” אמרה אמא. “את זוכרת שהיום את מתחילה לימודים בבית ספר חדש- בית ספר למחוננים?”
“כן” עניתי “למרות שאין לי כל כך מצב רוח טוב היום, אולי אני אשאר בבית?”
” מה פתאום?, אמרה אמא “אני מבטיחה שמצב הרוח שלך יעבור ותרגישי טוב יותר. קדימה, להתארגן”
התחלתי ללכת לכיוון בית הספר, בדרך נתקלתי בילדה חמודה שבקשה שאני אעזור לה לחפש עגיל שנפל. לא ידעתי מה להגיד לה. כי ממש בעוד כמה דקות ישמע צלצול בית הספר. ואם אני אאחר, עלולים לא להכניס אותי לשיעור. החלטתי לעזור לה וכעבור דקה מצאנו את העגיל על האדמה ליד העצים.
מיהרתי לבית הספר, כעבור זמן קצר נשמע צלצול בית הספר ונכנסתי לכיתה. המורה חילקה משימה במתמטיקה כדי שתוכל לראות את הרמה של כל אחד ואחת. על הדף היו כל מיני תרגילים. ידעתי שאין מצב שאני הולכת לפתור את כל התרגילים האלו. כי אני ממש גרועה במתמטיקה, דמיינתי לעצמי שאני ממש כמו אמא שלי שיכולה לפתור כל תרגיל בחצי דקה.
פתאום המורה ניגשה אלי ואמרה: “אני רואה שהחוברת שלך סגורה, כלומר סיימת את המשימה?”. “כן, סיימתי” עניתי למרות שאפילו לא התחלתי. “אם כך גשי אל הלוח ותפתרי לפני כל הכיתה.”
ניגשתי ללוח רועדת מפחד שהמורה תגלה שאני לא יודעת לפתור תרגילים כאלו פשוטים. כשסיימתי לפתור את התרגילים שהיו על הלוח המורה התאכזבה מהתשובות שלי לתרגילים ואמרה שאצטרך להתאמן על זה כי בכל התרגילים היו טעויות.
חזרתי למקומי במבוכה רבה. כמעט כל הכיתה צחקקה שאני לא יודעת לפתור כאלו תרגילים. כמעט התחלתי לבכות מרוב בושה, עד שנשמע צלצול. כל הכיתה התאספה מסביבי
הילדים התחילו לשאול: ”דריה, למה באת לבית ספר של מחוננים אם את בכלל לא מחוננת?” ”אני לא רוצה לספר לכם, זה אישי”. הלכתי לשירותים ובכיתי שם כל ההפסקה.
כשנישמע הצלצול נכנסתי אל הכיתה במבט מושפל. פחדתי מאד שהמורה תספר לאמא שלי על מה שקרה בשיעור מתמטיקה. המורה נכנסה אל הכיתה ואמרה להתחלק לזוגות והוסיפה “בשיעור זה נשחק משחק כיתתי”. אף אחד לא בחר בי, אף אחד לא רצה להיות הזוג שלי. המורה שאלה את הכיתה “למה אף אחד לא רוצה להיות זוג של דריה?”
רובם ענו: “מכיוון שהיא לא מחוננת”. מאד נפגעתי וחזרתי הביתה עצובה.
ספרתי להורי איך עבר עלי היום בבית הספר החדש.
ההורים התאכזבו לשמוע, ואמרו שהם לא מחייבים אותי להישאר שם, ואם אני ארצה אוכל לחזור לבית הספר הקודם אבל בקשו שאנסה עוד כמה ימים.
למחרת בבוקר אמא ואבא העירו אותי יחד ופינקו אותי עם קרואסון שוקולד-וניל. הם איחלו לי בהצלחה ויצאתי לכוון בית הספר.
כשהגעתי לבית הספר, חברי הכיתה התנצלו על מה שקרה וביקשו שאספר להם למה רציתי לעבור לבית הספר החדש. אז התחלתי לספר. “כשאמא שלי הייתה בגילינו היא הייתה תלמידה מחוננת ומצטיינת ולמדה בבית ספר מיוחד. יום אחד קבלה ציון לא טוב והחליטה שהיא עוזבת את בית הספר ומפסיקה להיות מצטיינת. כשגדלה וסיימה את התיכון, התחרטה על מה שעשתה. לכן היא מאד רוצה שאני אצטיין ושאתגלה כמחוננת”.
חבריי היו בשוק, והתפעלו לשמוע את הסיפור שלי. אמרתי לחברים החדשים “אני ילדה חכמה, לפעמים קצת קשה לי אבל כשאני מתאמצת אני מצליחה”. יצאתי בתחושה טובה באותו יום ורציתי להמשיך בבית הספר של המחוננים.
