שלום לכם, שמי יונתן. הסיפור שאספר לכם קרה לפני הרבה זמן בתקופת השואה, בגרמניה הלבנה משלג וקרה מכפור.
באחד הימים בשעות הצהריים, רעש כבד ומחריש אוזניים נשמע מבעד לחלון הפונה לרחוב הנשקף ממקום מושבי בחדרי. פחד נפל עלי, הייתי לבדי בביתי. בחשש כבד הבטתי בחלוני וראיתי איש זקן למראה, עם זקן מגודל ושערותיו שערות שיבה מלבינות, מביט בי מהרחוב העובר מתחת לחלוני ושפתיו נעות. נשמע מחיתוך דבריו כי הוא ממלמל דבר מה בעברית. אומנם לא דיברתי עברית אפילו לא פעם אחת בחיי אך הכרתי את צליל המילים מכיוון שהורי דיברו עברית מפעם לפעם. הזקן סימן לי בידיו לבוא אחריו. למרות תחושת הפחד, רגליי כאילו נשאו אותי מאליהן. ירדתי במדרגות במרוצה אל מחוץ לבית, האיש באופן מפתיע, למרות דמותו שנראתה כאיש זקן, היה קל רגליים ורץ אל היער שהיה בסמוך לביתי. יער שהכרתי היטב ופעמים רבות הייתי מגיע אליו, בעיקר בתקופות הקיץ החמימות כאשר יחד עם הורי היינו נכנסים ממש עד לעומקו של היער ויושבים לסעוד את ליבנו במטעמים שאימי הייתה אורזת בחן. אך היום היער היה נראה מאיים וקר ומעולם לא הייתי בו לבדי. לא חשבתי שכדאי ללכת אחרי האיש אבל כשראיתי חיילים נאצים מגיעים וקרבים אל אזור ביתי החלטתי לרוץ אחרי האיש. עוד הספקתי לראות כי הם מכתרים את קבוצת הבתים וביניהם גם את הבית שלי. נכנסתי לעובי היער בחשש גדול ושוטטתי בו כשליבי מנבא רעות וכולי אחוז פחד ואימה, אך לאחר זמן מה של תעיה ביער מצאתי קבוצת אנשים שעל פי מראה בגדיהם נראו כעניים. נראה כאילו גם הם בורחים מהנאצים. מכיוון שפחדתי להישאר לבדי ביקשתי שיקחו אותי איתם. אחרי כמה דקות של דין ודברים ביניהם הם הסכימו.
כעבור חודש ארוך וקר של ריצות וצעידות ממושכות הודיתי להם ונפרדתי מהם לשלום.
חיפשתי דרך כיצד אוכל לעלות לארץ ישראל. אך באחד הלילות כשניסיתי לחפש מקום חם כדי ליבש מעט את בגדי הרטובים מגשם ושלג, הנאצים ימ”ש תפסו אותי והכניסו אותי לרכבת . הצפיפות והמחנק היו בלתי נסבלים. לא היתה זו רכבת רגילה כי אם רכבת קרונות ששימשה להובלת בקר. במשך כל הנסיעה עמדנו על רגלינו ואפילו לא יכולנו לעשות את צרכינו. הסירחון גבר ואנשים החלו ליפול מתשישות.
בתום הנסיעה הארוכה הורידו אותנו בקריאות וצעקות והעמידו אותנו בשורה ארוכה. חייל גרמני שאל כל אחד לגילו וצעק: “שנאל שנאל”! (מהר מהר בגרמנית) ולפתע בזווית עיני קלטתי שוב את אותו אדם זקן. והוא עומד שם בינינו, נוכח ואינו נוכח, ולוחש לאוזני בקול מלאכי: “כשיגיע תורך, אמור שאתה בן 17!” לא הבנתי, אני לא בן 17, אבל הוא חזר ואמר: “כשיגיע תורך אמור שאתה בן 17!”
עברו מאז שנים ובדרך לא דרך הצלחתי לשרוד את נוראות השואה. זכיתי לעלות לארץ ישראל. שנים לאחר תום המלחמה הבנתי שלמעשה אותו זקן הציל את חיי. אחרי המלחמה גיליתי שהילדים שלא היו בני 17 נשלחו למחנות ההשמדה. מי היה אותו האיש? איני יודע וגם לא ראיתיו מעולם, אך בליבי מקננת התחושה שאולי היה זה אליהו הנביא, שלי, הפרטי.
