שלום אני יובל, ובחודש שעבר התחלתי לבנות נדנדה לחדר שלי. ביקשתי מאבא עצים, פטיש, מסמרים וצבעים בשביל לצבוע את הנדנדה. אבא נתן לי את כל מה שביקשתי. כל יום כשחזרתי מבית הספר המשכתי לבנות את הנדנדה שלי. השקעתי מאוד בכל יום. זאת הייתה הרגשה טובה בכל פעם שבניתי עוד חלק ועוד חלק. שבועיים אחר כך גמרתי לבנות את הנדנדה. שמחתי מאוד שגמרתי לבנות ושעכשיו אני יכול להתנדנד בנדנדה שבניתי. יצאתי מהחדר בשביל לספר לכולם שגמרתי לבנות את הנדנדה שלי.
יום אחד חזרתי מבית הספר. כל הדרך חשבתי איזה כיף יהיה לשבת על הנדנדה שלי ולקרוא את הספר האהוב עלי. כשהגעתי הביתה שמעתי קולות חשודים מהחדר שלי. שאלתי את עצמי מה זה יכול להיות? פתחתי את הדלת ולא האמנתי למה שראיתי. ראיתי את אחותי הקטנה מפרקת לי את הנדנדה! העצים היו שבורים והצבע התקלף לגמרי. כעסתי מאוד. למה היא תמיד הורסת לי הכול? טרקתי את הדלת נשכבתי על המיטה ובכיתי. אמא נבהלה ושאלה אותי, יובל מה קרה? סיפרתי לה את כל מה שקרה. והיא אמרה שלא כדאי לי להיות עצוב. ושכדאי לי לבנות את הנדנדה מחדש. ניגבתי את הדמעות והתחלתי לבנות במרץ.
תוך כדי שבניתי חשבתי לעצמי – אולי אחותי הקטנה תפרק לי את הנדנדה עוד פעם כמו קודם? אני לא רציתי להתאמץ ואז ששוב היא תפרק לי ותהרוס לי את כל העבודה הקשה שעשיתי. חשבתי שהפתרון הוא לנעול את הדלת. שאלתי את אמא ואבא אם אפשר לנעול. אבל הם לא הסכימו, הם אמרו שאצלנו בבית לא נועלים דלתות. אז חשבתי, איך אפשר לגרום לזה שאחותי הקטנה לא תפרק לי עוד פעם את הנדנדה אבל בלי לעשות משהו שאמא ואבא לא מסכימים לו? אז חשבתי שאולי אני אוכל לתת לה לקשט עם מדבקות את הנדנדה שלי ואז היא לא תפרק בגלל
שהיא תרגיש שגם היא עבדה קשה בשביל שתהיה בבית נדנדה.
אני ואחותי הקטנה הלכנו לבחור מדבקות. כשהגענו לחדר ראינו שלמזלנו אף אח קטן אחר לא פירק את הנדנדה… שמחתי שלא פירקו לי אותה. תכננו ביחד איך להדביק את המדבקות. והדבקנו ביחד את המדבקות. כשגמרנו הסתכלתי על הנדנדה וראיתי שבזכות עבודת הצוות הנדנדה הייתה אפילו יותר יפה מהנדנדה שבניתי לבד. למחרת חזרתי מבית הספר ובדרך התחלתי לדאוג שעוד פעם פירקו את הנדנדה שלי. נכנסתי בחשש לחדר, הסתכלתי לכיוון הנדנדה שלי וחייכתי. ראיתי את אחותי הקטנה יושבת על הנדנדה שלי וקוראת את הספר האהוב עלי.
