מכון המקדש ומנזר של ממש

אני ואחי איתמר הלכנו למכון המקדש.
כל הסיור רציתי לראות את המנורה. כמעט כל דקה שאלתי את איתמר: “מתי הולכים לראות את המנורה?”, אתה יודע שהמנורה עשויה כולה ממקשה אחת של זהב?”,  ועוד הרבה שאלות מציקות.
אחרי מספר דקות שלא הפסקתי לדבר, השתיק אותי אחי ואמר: “אורטל, על תדאגי, המנורה לא תברח לך!”
עניתי לו בזעם: “אני?! דואגת?! מה פתאום?!  אני רק רוצה ללכת עכשיו למנורה!”
  “למה את כל כך ממהרת?” שאל והרים גבה.
“כי כל הכיתה שלי כבר ראתה את המנורה כבר שלוש פעמים ואני רק פעמיים!!!” התבכיינתי.
“די כבר!” הוא צעק.  “אם את תמשיכי אנחנו לא נלך למנורה בכלל!”
 “למה אנחנו הולכים קודם למה שאתה רוצה ולא למה שאני רוצה?” שאלתי בזעם.
 הוא צחק ואמר בקול מתנשא: “כי אני יותר גדול -ובגלל זה אני מחליט!”
“לא רוצה!” התלוננתי. “אם אתה לא מסכים שאני אלך למנורה, אז אני אלך למנזר בקצה הרחוב!”
הוא התבונן בי ואמר: “אם את רוצה, לכי! לפחות ככה את לא תנדנדי לי!”
“מה?” לא ידעתי אם שמעתי נכון. “אתה רוצה שאני אלך?”
“לא,” הוא אמר. “אני פשוט יודע שאת לא תעזי כי את פחדנית!”
לא האמנתי שזה מה שהוא אמר לי! בכעס וזעם התחלתי לרוץ לקצה הרחוב. רציתי להראות לאיתמר שאני לא מפחדת מכלום! אחרי שתי דקות של ריצה הגעתי למנזר.
‘עכשיו הוא ידע שאני לא כזאת פחדנית,’ חשבתי בשביעות רצון.  התיישבתי ליד  עץ בחדר המנזר וחיכיתי לאיתמר. ציפיתי שהוא יבוא בוכה ויבקש סליחה, אבל זה לא קרה. חיכיתי דקה, שתיים, חמש…. והוא לא הגיע. קמתי ופניתי לחזור. ואז ראיתי את הדבר הכי מוזר בעולם.
  שער צבעוני ומוזר נפתח באוויר. לא הבנתי מדוע,  ופתאום נזכרתי בסיפורים על שערים שמובילים לעולמות קסומים. ‘אני אגיע לארץ עוץ!’ חשבתי.  קמתי ובצעד אחד קפצתי ונשאבתי לתוכו. סחרחורת מלאה אותי. עצמתי עיניים עד שהרגשתי אדמה לרגליי .
פתחתי את עייני.
לא הגעתי לעולם של קוסמים כמו שקיוויתי. הכל נראה אפור יותר, קודר יותר. כל הבניינים הגדולים והיפים שהיו קודם- הפכו לבתים קטנים ואפורים.  השער נעלם. רציתי לחזור למכון המקדש אך לא ידעתי מה הדרך- לא היה לי שביל אבנים צהובות. לפתע יד הונחה על כתפי. איש גבוה עם בגדים כהים עמד מאחורי. הוא שאל אותי: ” את רוצה לברוח מהמנזר שלי?”
“אני לא הייתי במנזר שלך!” נבהלתי. ” אני סתם  יהודייה רגילה!”
“את לא עובדת עלי,” הוא אמר. “פשוט תגידי את האמת. למה את חושבת שתצליחי לברוח מהמנזר?  את חושבת שלא טוב אצלנו?”
“אבל… אני לא הייתי במנזר שלך…” מלמלתי.
“אני בטוח,” צחק. “בואי איתי.” הוא תפס בידי ומשך אותי לתוך הבניין הגדול והאפור. הוא הוביל אותי במדרגות ומסדרונות עד שהגענו לחדר עם הרבה ילדים.
“אני לא שייכת לכאן!” צעקתי.
 פתאום שמעתי קול מבחוץ צועק:  “שמע  ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!”
נזכרתי בסיפור שסופר לי מזמן על הרב ליבוביץ’ , שהלך למנזר וקרא בקול את הפסוק, וכל היהודים חזרו אחריו. צעקתי בקול ביחד איתו: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!”
   הילדים מסביב הביטו בי בפליאה, אבל לאט לאט הצטרפו לקריאתנו:
 “שמע  ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד!”
השומר נדהם והוציא לחופשי את כול הילדים היהודים.  השער חזר. בשמחה מרובה קפצתי דרכו. הסחרחורת חזרה. שוב עצמתי עיניים ופתחתי רק לאחר שפגעתי באדמה. אבל לא עמדתי עליה. במקום לעמוד, שכבתי מתחת לעץ שלידו שכבתי קודם. הכל שוב נראה רגיל, היקום שאני מכירה. אחרי מספר רגעי חשיבה הבנתי שחלמתי.
שמעתי את אמא ואת איתמר קוראים בשמי בבהלה. שראו אותי, הם רצו לעברי וחיבקו אותי. קולה של אמא רעד בהתרגשות.
“יכולת להיפגע או להיחטף! ה’ תמיד שומר עליך, מתוקה שלי,” אמרה. ידעתי שהיא צודקת- בחלום או במציאות.