“מה נעשה לכבוד בת המצווה שלכן? מה אתן אומרות רבקה ואמונה?” שאלה אמא בוקר אחד, אותי ואת אחותי. “לא יודעות וחוץ מזה אנחנו צריכות לכתוב עבודת שורשים אז אנו צריכות לשאול אותך כמה שאלות”. ענינו לאמא. אמא התיישבה על הכסא והתחלנו לשאול בסקרנות: “מדוע קראתם לנו אמונה ורבקה”? “וואו, זו שאלה ממש יפה, ממליצה לכן לגשת לסבתא ולשאול אותה” אמרה אמא בחיוך. “את סבתא… מה הקשר??” ענינו פה אחד. “לכו אליה ותבינו כבר, ותמסרו לסבתא ד”ש ממני.” ללא שהיות, רצנו יחד לסבתא והסברנו לה את פשר בואנו. סבתא שמחה לקראתנו, כיבדה אותנו בעוגיות ושתיה חמה והתחלנו בראיון: “סבתא, רצינו לשאול אתך למה קוראים לנו רבקה ואמונה?” סבתא התיישבה ולאחר מספר שניות של הרהורים אמרה: “רבקה הייתה אימי, ומאחוריה סיפור מעניין.. כשהייתה ילדה, מספר חודשים לפני שמלחמת העולם השנייה הגיעה ללוב, כולם חשבו שהמלחמה בכלל לא תגיע לשם, אך משפחתה של אימי החלה לתכנן מה לעשות, הם קודם כל החלו באריזת הבגדים והחפצים בבית כדי להיות מוכנים לכל דבר שלא יקרה. לאחר מכן ראובן סבי התחיל לחשוב מה לעשות אם יצטרכו לברוח. הם החליטו לברוח לא”י. כשעלו לספינה בדרכם לארץ, הגיעו לפתע חיילים נאצים שלא נתנו להם להפליג. הם עצרו את סבי ובחסדי ה’, לאימי ולשאר משפחתה נתנו להמשיך לא”י. כשהגיעו לארץ הם מאוד שמחו אך שמחתם לא הייתה שלמה, כי אביהם לא היה איתם. הם חיו כך חודש והורגלו לחיים בלי אבא. ביום בהיר אחד, נפתחה לפתע הדלת… הם מאוד נבהלו, אולם נדהמו לגלות את אביהם. הוא אומנם היה חלש ורזה אבל היה חי! סבתא סיימה את סיפורה כשדמעות זלגו מעיניה. “וואו סבתא זה סיפור ממש מרגש” אמרה רבקה. “אבל מה איתי?” קפצה פתאום אמונה. “את זה תצטרכי לשאול את הורייך”, אמרה סבתם. הן נפרדו לשלום מסבתא היקרה, ושבו הביתה. “אמא מה עם השם שלי? סבתא אמרה לנו שיש לך גם סיפור יפה על שמי” שאלה אמונה. “הסיפור שקשור לשמך קרה מעט אחרי שהתחתנו. סבתי רבקה ששמעתן עליה כבר הייתה בסוף ימיה, היא קראה לכל אחד מבני המשפחה להגיע אליה ולקבל ברכה. אותנו היא בחרה להיות אחרונים ולא הבנו מדוע. כשהגענו והמתנו לסיום ברכותיה, היא בירכה אותנו וכשבאנו לצאת היא עצרה בעדנו ואמרה לנו: “נכדיי , אני רוצה להביא לכם חפץ בעל ערך רב” בהתרגשות פתחה את הארון וגילינו שני פמוטים מכסף. הבנו מסבתא שבכל ערב שבת היתה מדליקה מבלי שאף אחד ירגיש, מכיון שלא היינו משפחה שומרת מצוות והיא לא ידעה איך נגיב… עכשיו היא החליטה להביא לנו את הפמוטים, ואמרה לנו בהתרגשות: “אשמח מאוד שתמשיכו את המסורת, ותמשיכו את דרך התורה”. מייד לאחר שאמרה זאת, היא השיבה את נשמתה אל הבורא…. באותו רגע החלטנו אבא ואני, להתחיל לשמור תורה ומצוות, ולבת שתיוולד לנו בעזרת ה’, נקרא אמונה…
אמונה ורבקה עמדו נפעמות מהסיפור שסיפרה אמא.
“וואו אמא… איך לא שמענו את הסיפור עד היום?” שאלו. אמא חייכה וחזרה לעיסוקיה.
אמונה ורבקה ישבו לכתוב את עבודת השורשים בחשק רב. ההכנות לבת מצווה קיבלו כעת משמעות גדולה ועמוקה יותר…
