25 בערב, במפקדה הסודית, במעבה היער: ”באמת! מישהו ניסה לפגוע בבן שלי!” דיווח דקל בכעס מעורב בייאוש, ”בפעם האלף אני אומר לך, מישהו הפיל אותו! אני באמת לא יודע איך זה קרה, אבל קרה! מה לעשות?” “אבל דקל, זה לא יכול להיות! הרי אסור! ואני חוזר ואומר לך, אסור לעשות דברים כאלה!!! מה לא מובן?” הוויכוח הזה היה יכול להימשך עוד הרבה זמן, אילולא הרחש המסתורי שנשמע מהמחסן…
אלון הדליק את הפנס שבידו בחשש. אור עמום האיר את המחסן ועל הקיר נראו צלליות מוזרות.
“ראית את זה?” שאל אלון את מפקדו “ברור” אמר “זה נראה לי באמת מקרה חירום, חייבים להזעיק את היחידה!” זאת אולי הפעם הראשונה שאלון שמע את המפקד אומר את המשפט הזה בכזו החלטיות, בדרך כלל, זה היה התפקיד של אלון.
כמה דקות אחרי זה הגיעה היחידה. ישר הואר המקום מהפנסים שלהם ונראו בבירור שתי דמויות חומקות דרך פרצה. “רוצו!!!” צעק המפקד ורץ אל הפתח.
“ברושובסקי ודקל, רוצו ישר” “אורן, לך למחסן, ותבדוק איזה נזקים הם עשו” “אלון, אתה, לך למעלה ותתצפת עליהם. תדווח על כל דבר חשוד!” “המפקד,” צעק אורן “לא ראיתי אף אחד חשוד!” “טוב, אי אפשר ככה, אנחנו חייבים לתפוס אותם בשעת מעשה” “המפקד!” דיווח ברוש “הם לקחו את החבר’ה הכי טובים! מי יודע מה הם יעוללו להם הם יכולים לבזות אותם, הם יכולים להשתמש בהם לצרכים לא ראויים והגרוע מכל- להשמיד אותם!!!”
2:00 בצהריים, בישיבה שהתנהלה למחרת במפקדה הסודית:
“אני לא יודע איך לעשות את זה!” אמר המפקד, “אני באמת לא יודע… צריך לתכנן את זה כך שלא נפגע בהם בעצמינו ואין לי מושג איך!”
דממה. עשר דקות תמימות אף אחד לא פצה את פיו. אלון התעשת ראשון, ואמר: “צריך לעשות רשימה של כל הרעיונות. אורן, יש לך רעיון?” אורן, שהיה ידוע כחכם גדול, חשב מעט, ואמר: “צריך לעבוד בחכמה: א. למצוא פתרון שבאמת יעבוד ב. כמו שהמפקד אמר, באמת צריך להיזהר על הח’ברה שלנו.”
“עוד רעיונות?” “אולי..” אמר בשקט ברושובסקי, שהיה קצת בישן “נראה לי, שהדרך הכי טובה לעשות את זה, זה שהגנבים בעצמם יבינו, ואולי אפילו” ואת זה אמר ממש בשקט, “הם יחזירו מעצמם.”
“אני מסכים, ואני חושב שהדרך הכי טובה לעשות את זה, זה לתפוס אותם, וללמד אותם” “לא נכון! צריך לעשות את זה יותר בעדינות, זה לא יעבוד!” “לא, צריך ככה!” “לא נכון ככה!” “חברים, זה מאוד פשוט, אני חושב שמה שהכי יעזור הוא –” “נו, אתם שומעים?” “כן, כן” “אני חושב שמה שהכי יעזור הוא—- דף ועט.”
כולם הביטו לעבר ברושובסקי בסקרנות מעורבת בתמיהה “מי?” “מה?” “איך?”
“פשוט מאוד,” אמר ברושובסקי ושטח בפניהם את תוכניתו.
התוכנית בוצעה, וכולם הלכו לביתם מרוצים, ובעיקר מצפים.
לילה. “וואאאי, איזו משמרת משעממת! אני הולך לישון…” “אני חייב להישאר פה, אני לא הולך לישון עד שאני רואה שהתוכנית שלנו הצליחה.” הם השתתקו באחת למראה שתי הדמויות המתקרבות למחסן “זה הצליח!” צהל דקל “תראה, הם לא נוגעים בפירות! אפילו את הבן שלי שהם זרקו אתמול הם הרימו חזרה למקום!” כולם נשמו לרווחה, אלון ישר את צמרתו, דקל נתן לענפיו שוב להתרווח וכולם הלכו לישון בהרגשה טובה, כשאור הירח מאיר את השלטים שהם תלו הערב שעליהם כתוב:
‘הפירות קדושים בקדושת שביעית’
סוף.
