בדרך לסודן כל המשפחה של אמי . אמא אבא אחיותיה ואחים שלי, בקיצור כל בני המשפחה עזבו את הבית החם, עזבו גם את כל החיות ולא לקחו שום דבר מלבד את עצמם ואוכל לדרך. כולם עזבו בחושך מבלי שאף אדם ישמע אותם .הם עוזבים את הבית בלילה. הם התחילו את המסע בחושך קריר, הם מפחדים וחלקם מהם חלשים מלצעוד בדרכים. הם סחבו תינוקת על גב החמור, הם התחילו את המסע הקשה . כולם פחדו רק היא לא כי היא הייתה בת שנתיים.
ולא הבינה דבר חוץ מלבכות ולצרוח אנשים בדרכם מפחדים שלא ישמעו אותם השודדים לאחר מכן התחילו לירות עליהם. היא זוכרת סבתא שלה סיפרה לה כשגדלה שאנשים בדרך שהיו איתם צעקו על המשפחה שלהם ואמרו להם תשתיקו את הילדה או שתהרגו אותה אנחנו לא לוקחים סיכונים בגלל שהתינוקת הזאת בוכה פה כולם ימותו בגלל תינוקת. והם אמרו או שתהרגו אותה או שתדחפו לה משהו לפה היא זוכרת שסבתא שלה סיפרה לה שאמא שלה זכרונה לברכה הדברים האלה חרותים מאוד בליבה של אימי הפחד הגדול והרציני המראות הקשים הרעב והצמא שסבלו ממנו בדרך לארץ ישראל. אמה של התינוקת סתמה לה את הפה באמת רק כדי שכולם ינצלו ושלא יפגעו בהם ושלא יקרו נזקים לאף אדם ואז אמא שלה השתיקה את קולה בבד ורק דרך הראש והאף היא נשמה ואז פתאום נשמעו לעברה יריות וכולם התחילו לפחד חלק מהם הצליחו לברוח וחלקם נהרגו במקום. אחת מהם היתה אמא שלה שבזכותה אמא שלי קימת וכל משפחתי גם האחים והאחיות של אמי נהרגו בדרך לסודן .
היה להם מסע קשה מאוד ובסוף המסע חלקם הצליחו לעלות ולהגיע לארץ ישראל עיר חלומם עיר דוד ירושלים עיר מולדתם ותקוותם של כל יהודי אתיופיה . המסע הזה מלווה את כל יהודי אתיופיה .זכור וחקוק להם ולא ישכח לעולם ארץ ישראל היא מקום הכי קדוש בעולם והשאיפה שלהם והכמיהה היא לעלות להשתטח על עפרה הנעים של ארץ ישראל . אני אוהבת שאמא מספרת לי על אתיופיה אני קוראת המון סיפורים. ורואה הרבה סרטים ומחכה שכל המשפחה ,שלנו שעדיין באתיופיה תגיע לארץ אמן .
