שחר היא ילדה בת 8, בת יחידה, היא כל יום הייתה חוזרת מבית הספר לבית ריק, ההורים שלה עבדו ולה לא נשאר מה לעשות, היא העסיקה את עצמה כל היום עד שהוריה חזרו, וכשהם חזרו הם כבר לא רצו לשחק איתה, אמרו שהם עייפים וצריכים מנוחה, והאמת זה התחיל די לשעמם אותה, היא רצתה משהו נוסף בחיים שלה, משהו שיוכל להעסיק אותה ויגרום לה לא להרגיש בודדה יותר.
ביום חורפי וגשום, שחר חזרה מהבית ספר כהרגלה ובדרך נתקלה בכלב רעב ונטוש, היא ראתה שהוא היה אומלל ומסכן, הוא היה רטוב כולו מהגשם ושחר חשבה שבוודאי קר לו, היא לא ידעה מה לעשות, היא ידעה שאם תיקח את הכלב היא עלולה להסתבך עם הוריה, אך גם ידעה שאין שום סיכוי שתשאיר את הכלב המסכן נטוש ברחוב לבדו.
לבסוף החליטה לקחת את הכלב לביתה, הגיעה הביתה, כיסתה אותו כדי שיתחמם, אך לא היה לה אוכל להאכילו.
שחר החליטה ללכת לקנות מהמכולת אוכל לכלבים, למרות שידעה היטב שהוריה אינם מרשים לה ללכת לבד למכולת.
אבל כרגע לא היה לה אכפת, כל מה שעניין אותה היה רק הכלב שמצאה.
היא השאירה את הכלב לבד בבית והלכה לקנות את האוכל בשבילו.
כשחזרה הביתה ופתחה את הדלת לא ציפתה למה שראתה: הכלב יושב בחוסר אונים, אגרטלים מנופצים, בוץ על הרצפה, וילונות קרועים והגרוע מכל- ההורים שלה עומדים בסלון ונדהמים.
המומה,היא לא ידעה מה לעשות, וידעה שעוד רגע יגיעו הצרחות, ובאמת כך היה, הוריה צעקו “שחר מה זה צריך להיות?” והדבר היחידי ששחר יכלה לעשות, זה היה אך ורק לבכות, אבל לא! בתוך תוכה החזיקה את הדמעות, והסבירה להוריה את כל תחושותיה.
היא הסבירה ואמרה שמצאה את הכלב ברחוב, נטוש, רעב ורטוב. ושאם הייתה משאירה אותו הוא היה מתקרר בגשם ובקור או גווע ברעב ואפילו לא היה נשאר חי. והכלב היה רעב אז היא הלכה לקנות לו אוכל.
אמא של שחר אמרה ” טוב, כל הכבוד חמודה שניסית לעזור לכלב, אבל שתדעי שהוא לא נשאר כאן, הוא לא מאולף ועושה בלגן”. שחר מיד ניסתה להגן על הכלב ואמרה “אבל.. אבל אמא תקשיבי אני אטפל…” אך אבא שלה מיד קטע אותה ואמר “שחר, אין על זה ויכוח! הכלב לא נשאר כאן וזהו”. שחר התבאסה נורא, היא ידעה שהכלב הזה יכול לשנות לה את החיים, היא ידעה שהיא תוכל לאלף אותו ובכל פעם כשתחזור מבית הספר היא כבר לא תהיה לבדה. היא ידעה שאם לא עכשיו, אז לעולם לא, אז שחר ענתה להוריה בבגרות וברצינות “אמא, אבא, אני יודעת שאתם כועסים על כל הבלגן- ובצדק, אבל בבקשה תקשיבו לי עכשיו ותנסו להבין, אני כל יום חוזרת מהבית ספר ואני לבד, אין לי מה לעשות, אין לי עם מי להיות, אני מרגישה לבד. ואני חושבת שהכלב הזה, הוא הפתרון להכל, הוא יעשה אותי ילדה שמחה יותר, ילדה שתרצה לחזור כל יום לבית ילדה שתדע שיש מישהו שמחכה ומצפה לה, ובנוגע לכל הבלגן, אני אאלף אותו, אולי זה יהיה קצת קשה, אבל אני מבטיחה, אני אצליח!”
הורי הסתכלו עליי ולדבר הבא לא ציפיתי, הם אמרו “טוב שחר, אז איך את רוצה לקרוא לכלב החדש שלך?”
דמעות של שמחה היו בעייני, ואמרתי “אור.. אני אקרא לו אור, כי הוא הכניס אור לחיי!”
