מאת: יגאל חדד – כיתה ה’ 1
אור בבית הספר החדש
גבריאל היה ילד מלא שמחת חיים ואהבה לכולם. הוא ומשפחתו עברו לעיר חדשה, ולמרות שהוא ניסה להיות אמיץ, המחשבה על בית הספר החדש הרגישה לו כמו הרפתקה מפחידה. הוא ממש לא רצה לעזוב את השכונה שלו, את החברים שלו, ואת כל ההרגלים. אבל, ההורים שלו הבטיחו שלכל סוף יש התחלה חדשה מעניינת יותר.
כמה ימים לפני חנוכה, גבריאל הגיע לבית ספר החדש שלו. לפני שהוא יצא מהבית, הוא הסתכל מול המראה ולחש לעצמו: “אני יכול לעשות את זה, פשוט להיות אני.”
כשנכנס לכיתה, ראה עשרות עיניים סקרניות מסתכלות עליו. המורה חייכה אליו ואמרה, “ילדים, תכירו את גבריאל. הוא הצטרף אלינו ממש היום.”
גבריאל התבייש, והלך לשבת בשולחן פנוי בפינה.
בהפסקה, הילדים בכיתה שיחקו יחד בכדורגל, וקבוצות קטנות עמדו ודיברו. הוא הסתובב בחצר, ניסה להשתלב, וחיכה שמישהו ייגש אליו, אך זה לא קרה. והוא הרגיש איך החשש הפנימי מתגבר, והרגיש מאוד בודד.
כל יום היה מאוד קשה לו, והילד השמח ומלא אור הפך להיות עצוב ושקט.
יום אחד, אריאל, ילד מכיתתו, פנה אליו ואמר:
” אתה אוהב ספרים? “
“כן, מאוד” ענה לו גבריאל.
” אולי יש לך ספר להציע לי ? תרצה שנחליף בינינו? אתה תביא לי מחר ספר שמאוד אהבת, ואני אעשה אותו דבר”
” מממ… רעיון יפה!” הסכים גבריאל.
למחרת, אחרי ההפסקה, אריאל התקרב אליו עם ספר בידיים. גבריאל פתח את הדף הראשון וקרא: “לילד חדש בכיתה, עצה קטנה להסתגלות טובה: תהיה הנר שמדליק אור!” גבריאל התרגש מאוד ומסר לו את הספר האהוב עליו.
כשחזר הביתה, הוא אפילו לא הספיק לאכול, ישר פתח את הספר של אריאל והתחיל לקרוא… עד שסיים את הספר בשעות מאוחרות של הלילה. היה מדובר בסיפור מרתק של ילד אמיץ מאוד שידע להתמודד עם כל הפחדים שלו.
אחרי שסגר את הספר, הוא הבין את המילים שאריאל כתב. הוא הלך לישון במחשבה אחת: מעכשיו הוא יפסיק לשבת ולחכות, והחליט לעשות מעשה.
למחרת, ערב חנוכה, ראה גבריאל על שולחן המורה חנוכייה גדולה ומבריקה. הוא ביקש מהמורה רשות לדבר לפני הכיתה, והיא הסכימה.
“שלום לכולם,” אמר גבריאל בקול מעט רועד. “אני חדש כאן, ואני יודע שזה לא תמיד קל להתחבר למישהו חדש. אבל יש משהו שאני אוהב מאוד בחנוכה – הנר הראשון שמדליקים. נר אחד קטן יכול לגרש המון חושך. אז אולי אני רק ילד אחד, אבל אני רוצה לנסות להדליק אור כאן, איתכם.”
הכיתה השתתקה. גבריאל הוציא מתיקו קופסה עם סופגניות קטנות, מצופות אבקת סוכר.
“חשבתי שאם כבר חנוכה, אז כדאי שנחגוג קצת יחד,” אמר בחיוך ביישני.
הוא חילק את הסופגניות לילדים, ובאותו רגע האווירה השתנתה. הילדים התחילו לדבר איתו, לשאול שאלות ולהכיר אותו.
בערב, כשחזר הביתה, ישב עם משפחתו סביב החנוכייה. הוא סיפר להם בהתרגשות על האומץ שלו ואיך הצליח להתחבר לילדים בכיתה בזכות העצה של חברו אריאל, המילים שלו והסופגניות כמובן! “בסוף, האור שלי הצליח להדליק עוד נרות,” אמר בגאווה.
מאז, בכל שנה בחנוכה, גבריאל היה נזכר ביום הזה – היום שבו למד שלפעמים מעשה קטן של נדיבות ואומץ יכול לשנות את הכול. הוא הפך את המנהג לחלוקה של סופגניות מסורת משפחתית, ובכל פעם היה מזכיר: “כמו נר קטן בחנוכייה, גם אנחנו יכולים להאיר את הסביבה שלנו.”
