עולה חדשה
איך זה קרה אתה שואל יומני היקר? בשבילך אני אתחיל מהתחלה…….
ידעתי שקורה משהו רק כשחבורה של אנשים נכנסה אלינו לבית ודיברו עם אבא ואמא. הבית שלנו גדול כך שיכולתי לקום מהמיטה בחדרי, (עד עכשיו איני מבינה כיצד שמעתי אותם משוחחים, החדר שלי ושל אחיי בקומה למעלה) ולהתחבא מאחורי קיר גדול. אם עוד לא הבנת אנחנו גרים בבית גדול ומרווח באיטליה, יש לי אח קטן, אחות גדולה, ואני בת אחת עשרה, לכל אחד יש חדר משלו, יש לנו מטבח גדול, סלון גדול ופינת אוכל. אחי ואחותי קמו “מה קורה?” איתי אחי הקטן שאל, ” תהיה רגע בשקט!” גערה בו אחותי הגדולה שוהם. גלגלתי עיניים בבוז, הם תמיד רבים ככה. שמעתי את אמא ואבא רבים, אמא רצתה מה שזה לא יהיה ואבי אינו רצה, מחשבה התגלגלה בראשי, האם זה קשור לזה שאנחנו יהודים? סילקתי את המחשבה הזאת במהירות.
פתאום הבנתי שאבי הסכים, הוא התקדם לעבר אזור המדרגות, לעלות לחדרים שלי ושל האחים שלי, נבהלתי, אחותי ואחי כבר רצו אבל אני הסתקרנתי מדי ואבי תפס אותי, ” אל תדאגי, אני איני כועס, אך אשמח אם תוכלי לעלות ולקרוא לאחיך ואחותך, יש פגישה משפחתית” אם עוד לא הבנת, פגישות משפחתיות הם עניין חשוב, אסור לנו לבטל אותן, ואם מישהו קורה לפגישה כולם חייבים לבוא וזה רק על נושאים חשובים. עליתי לקרוא לאחיי, צעקתי ” פגישה משפחתית!” מהר, אחי ואחותי התייצבו והתחילו לרדת במדרגות (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ככה, הם די רצו). כשהגענו אבי ואמי אמרו לנו ” תארזו, אנחנו הולכים לארץ הקודש”. הבנתי שזה בגלל המלחמה ובגלל שאנחנו יהודים. עליתי במדרגות, אספתי בגדים ספציפיים מאוד, חפצים יקרים לליבי וירדתי במדרגות, ארוזה ומוכנה להליכה. נסענו באוטו למקום מוזר, זה היה חוף נסתר שבחיים לא ראיתי, אבל זה לא היה הכי מוזר כי בתוך הים הייתה אונייה. אתה חושב שבחיים לא ראיתי אונייה? אז תחשוב שוב, כי אפילו הייתי על אונייה! אבל מה מוזר, שעל האונייה היו עשרות אנשים מפוחדים, כאילו חטפו אותם, והאונייה הייתה ממש קטנה, לא אונייה שאמורה להחזיק את האנשים הללו, חשבתי לעצמי, יכול להיות שנחטפנו? הרי אבא לא רצה במה שזה לא היה? יכול להיות ששיקרו לנו? לא ידעתי אבל אז הרגשתי מוזר, תחושה כזאת כאילו הכול אמור להיות ככה, כאילו זה ממש מכוון.
אחר כך התחלתי לחלום על איך ארץ ישראל נראית, אחרי הרבה זמן התחלנו לעלות על האונייה. זה היה קשה, היה צפוף, לא היה מקום לזוז, אך עם זאת לא הסתכלתי לאחור, אפילו לא פעם אחת. מפה אני כבר לא זוכרת כל כך, כי נרדמתי והייתי מעורפלת, אני רק זוכרת שהלכתי לחדר עם מיטה אחת גדולה וצפופה, מצאתי פינה והצטנפתי בה. אחרי זמן רב קול צופר גדול העיר אותי, ” קומי,” אמה לי אמא “הגענו”. הירידה מהאונייה לא הייתה קלה יותר מהעלייה, היה צפוף וכולם רצו לרדת ראשונים, ניחשתי שהם כמונו, נוסעים מכל מיני מקומות לארץ ישראל. לבסוף ירדנו גם אנחנו. ראיתי אנשים שנשקו לאדמה, המשכנו ללכת, כלומר משפחתי חוץ מאמי, היא נשקה לאדמה כמו האנשים האחרים, אבי ירד כמוה ואנחנו אחריו, אחר כך קמנו והתחלנו ללכת לבית הקטן שלנו, קטן, אך היה בארץ ישראל. כשגדלתי הבנתי שככה נצלנו מהמלחמה האיומה שהשתוללה באירופה.
שלך, אביה
