מחשבה אחת/רועי אולצוור
שוב הרגשתי שאני לא מספיק טוב, שוב המחשבה הזאת הציפה אותי. הרגשתי חסר אונים…
אולי קודם אכיר לכם את עצמי. קוראים לי עומר ואני בן 14 פונתי מעוטף עזה בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כרגע אני גר בתל אביב. יש לי בית ספר חדש, השגרה שלי חדשה ואני לא מכיר אף אחד בבית ספר. עד היום לא שחקתי עם חברים. אבל היום בבית ספר פגשתי שני ילדים נועם ואורי שהציעו לי להיות חבר שלהם מיד עניתי לשניהם בחיוב וקבענו שהם יבואו אלי.
אני משחק בקבוצת כדורסל של מכבי תל אביב בליגה לאומית. בעקבות התקפי חרדות, אני הולך לפסיכולוג, אך לצערי זה לא עושה את שלו. בנוסף, אני לוקח כדורים וזה לא כדור כדורסל זה משהו שאמור לעזור לי שלא יהיו לי התקפי חרדה. אין לי הסבר למה זה לא עובד. למרות זאת אני ממש טוב בכדורסל ואני הקפטן של הקבוצה אפילו יש לי שלושה גביעים ושש מדליות. ביום רביעי יש לי משחק חשוב מאוד נגד הפועל באר שבע בליגה. זה משחק גמר. אם המחשבה שאני לא מספיק טוב תציף אותי במשחק זה יגמר בהפסד משפיל . אני אמור להראות דוגמה לאחרים בקבוצה.
הגעתי הביתה וראיתי את אימא מכבסת לי את הבגדים של הקבוצה לקראת המשחק שיתקיים מחר בשעה 18:30 באולם של מכבי תל אביב. סיימתי את ארוחת הצהריים ירדתי במדרגות הבניין ופניתי אל הבית של נועם. השתוקקתי לשחק איתם הרי הם היו החברים היחידים שלי בבית ספר. פתאום ראיתי את נועם הולך לכיווני, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשחק כדורסל במגרש?
הוא הסכים אך אמר שצריך לקרוא לאורי. הנהנתי בראשי והוא הראה לי איפה נמצא הבית שלו. הסתכלתי בשעון בינתיים השעה הייתה רק 14:27 יש לי עוד זמן אמרתי בליבי. אורי ירד למטה עם כדור כדורסל לשמחתי [אני לא אוהב כדורגל]. התחלנו ללכת והגענו למגרש. שחקנו בחיובים”. אני הייתי ראשון התכוננתי לזרוק ואז זה קרה שוב שמעתי את המילים: “אני אחטיא! אני אחטיא! אני אחטיא!” צעקתי צעקה שכנראה הבהילה את עומר ואת אורי כי שניהם היו נראים מבוהלים מאוד. לא ידעתי מה להגיד. מלמלתי משהו וזרקתי את הכדור כאילו המקרה הזה לא היה ולא נברא.
למחרת היה יום המשחק. הגעתי לאולם דרוך ומוכן. התרגשתי כל כך. המאמן קרא לי להיכנס למשחק מיד רצתי לעברו לשמוע את התדרוך. שמעתי אותו ועליתי למגרש. קיבלתי את הכדור אבל אז שוב הרגשתי את הקול הזה קורא לי:” עומר עומר עומר עומר!” זה היה נורא! הבנתי רק אחרי זה שהשחקן ששמר עלי ניצל את ההזדמנות וחטף ממני את הכדור. המשחק המשיך ואנחנו בתיקו. ב30 שניות האחרונות למשחק הייתה התקפה מתפרצת. מסרו לי את הכדור 27 26 25 שניות התחלתי להתקדם לעבר הסל. השחקן ששמר עלי עדיין היה הגן עלי 16 15 14 13 12 ראיתי שחקן פנוי 11 10 9 8 7 6 התכוננתי למסור אבל עוד שחקן עלה עליו. שחקן נוסף השתחרר מהמגן שלו מסרתי את הכדור 5 4 3 2 1…. חבר מהקבוצה שלי עשה צעד וחצי והכניס לסל. נמלאתי כולי אושר. הנפתי את הגביע. זה היה רגע של גאווה וניצחון. זה לימד אותי לא לוותר.
מאז כל הקולות שהיו יכולים להפריע לי השתתקו.
סוף
