חיים היה ילד חכם ונבון. הוא בנה את חבורת התעלומות עם חבריו שקוראים להם: דוד, אריאל, יהודה, וגם חיים שאותו הכרנו כבר.
ביום שלישי הלך חיים עם אמו למכירת נעלים. פתאום חיים ראה נעל יפה אך ישנה מאוד. חיים הראה לחבריו את הנעל. (שאותם פגש כמה דקות לפניכן) והם התפלאו. ואז דוד שאל: מה נעשה עם הנעל? בוא נשאל את המוכר. הציע אריאל. החבורה התחילה לצעוד לעבר המוכר. כשהגיעו חכו בסבלנות שהקונים יסיימו. ואז יהודה שאל את המוכר הגוי: מאיפה הנעל הזאת? והמוכר ענה: היא עברה אצלנו במשפחה מהכוהנים לפני 2000 שנה! אבל תכל’ס את מי זה מעניין? רק את היהודים.
החבורה הזדעזעה איך הגוי הזה שאפילו מדורות של כהנים מבזה את הקדוש ברוך הוא! למרות הכעס והזעזוע שמרו על קור רוח. ואז המוכר הגוי כעס ואמר: עופו לי מהעיניים יש לי פה תור של קונים ואתם מציקים בשאלות על נעל של יהודים.
“בוא נקנה את הנעל הזאת היא הייתה אצל כוהנים והמוכר הזה מבזה אותה ואת קדושתה!” אמר-הציע חיים, “נכון” הסכימו אתו החברים. “אבל מאיפה נשיג את הכסף? האמהות שלנו בוודאי לא יסכימו לקנות משהו יקר כל כך במיוחד שלא ננעל אותו.” אמר דוד. “אבל אחרי שנסביר להם על הנעל הם בוודאי יסכימו!” אמר אריאל. “נכון” הוסיף יהודה. “בוא נתחיל לעשות. אנו רק מדברים ולא עושים כלום! ועוד מעט המכירה תגמר”. אמר חיים. “נכון!” אמרו החברים. ורצו לעבר האמהות שלהם.
קודם כל הם ניגשו לאמא של חיים וספרו לה את הסיפור. אחר כך לאמא של אריאל וכו’. אחרי שהאמהות שלהם השתכנעו ולקח הרבה זמן בגלל שהמחיר היה יקר הנעל עלתה 2000 ₪, אבל לבסוף השתכנעו. ואז רצה החבורה לעבר המוכר. וקנו את הנעל. אבל לא שכחו להודות לאמהות שלהם! ורצו למקום המפגש לבית של אריאל.
החבורה הלכה לבית של אריאל עם הנעל. והתחילו לחקור את הנעל. ראשון בדק יהודה ואמר: הנה יש פה סימן זה נראה לי מתקופת בית המקדש! וואו! אמר דוד. וכל החברים התקבצו סביבו. אחרי שלא מצאו עוד סמנים וכמעט התייאשו. ואז הציע חיים: בוא נלך לרב או לארכיאולוג והוא ימצא סמנים. נכון. אמרו החברים. אחרי שקבלו מההורים את רשותם. נסעו לרב שמואל.
הרב שמואל אפילו מצא להם כמה סמנים שהם: 1. הנעל שייכת לכהן הגדול, והחבורה לא הצליחו להסתיר את ההתלהבות “וואו!”. 2. הנעל הזאת עברה במשפחת כהן, 3. את הנעל הזאת לבש רק הכהן הגדול. “תודה!” הודו לרב שמואל. כשהלכו לביתם אמר יהודה: “עכשיו כדאי שנגש לארכיאולוג. צריך להתקשר למוזיאון”.
“בואו נמשיך מחר”. אמר דוד. “להתראות”. נפרדו החברים. דוד למד אם אביו, יהודה אכל ארוחת ערב, אריאל שמר על אחיו, וחיים עשה לשיעורים. פתאום צלצל הטלפון בביתו של דוד ובביתם של שאר החברים, אביו של דוד אמר: “דוד לך תענה לטלפון”. דוד ענה לטלפון, ושמע כך: “אני בעל נעל הכהן הגדול ואתה תחזיר לי את הנעל מיד!”
-המשך יבוא
סוף
