החרם ששינה הכל
“ילדים היום תגיע לכיתתכם ילדה חדשה!” אמרה היועצת רינה, האמירה הזאת גררה גל התלחששויות כמו “מי זאת?”, איך לא ידענו?”. “שקט!” צעקה רינה והנמיכה את קולה “היא תכף תגיע, תתנהגו יפה”, “בטח, בטח” ענה לה בלגלוג אדם-מלך הכיתה, “כדאי מאוד” הזהירה רינה.
השיחה הזאת הייתה ודאי ממשיכה אילולא נשמעה דפיקה בדלת, “שלום” קראה בחשש הילדה שניצבה בפתח הדלת, “שלום, תרצי לימונדה וכיסא אישי?” שאל אדם-מלך הכיתה “כן, תודה” ענתה לו בחזרה, כל ילדי הכיתה צחקו. “שקט!” אמרה רינה “קבלו את הדס”, הילדים בחנו את הדס במבט מבקר, היה לה מבנה גוף דק, עיינים תכולות ושיער חום גלי.
בהפסקה שיחקו כל הילדים ביחד מחניים, “אפשר להצטרף?” שאלה הדס, “בסדר” ענתה לה ילדה ושמה ורד, הדס שיחקה טוב אבל קבוצתה בכל זאת הפסידה, “מעצבנת, בגללך הפסדנו” קראו אליה ואל ורד (כי היא זו שנתנה לה להצטרף) הילדים והדס שתקה.
בכיתה הדס ענתה נכון על כל התשובות אבל בפחות התלהבות מהשיעור הקודם. הדס כבר לא רצתה להשתתף במשחקים בהפסקות. כך נמשך העניין חודש שלם.
בסוף החודש כינס אדם את התלמידים בכיתה ואמר “לא יאה לה להדס להיות אתנו”, “אז מה אתה מציע לעשות?” שאל ילד אחד “אני מציע” אמר אדם והנמיך את קולו “לעשות עליה חרם”,
ההודעה גרמה לגל התנשפויות, אבל ההצעה התקבלה.
למחרת בבוקר כל ילדי הכיתה התעלמו מהדס, וזו שותקת, כך עבר שבוע שלם.
רב השבוע לאחר מכן הדס לא הגיעה לבית הספר, וכשהגיעה ישבה בכיתה עצובה.
עד שיום אחד ורד (שאותה הזכרתי קודם) שלחה למנהלת הודעה מחסוי שעושים על הדס חרם, המנהלת באה ישר לכיתה והכריזה “כל מי שאגלה שעושה חרם על מישהו יענש קשות!”, אבל זה לא עזר.
ורד הבינה שזה לא עזר והחליטה לתמוך בהדס בגלוי. בהפסקה של היום הבא הדס לא הייתה לבד, היא הייתה עם ורד. והאמת שזה היה היום הכי כיף שלה בביה”ס, בזכות ורד הדס הבינה שהיא צריכה לעמוד על שלה, לא לשתוק, ולספר להוריה מה עובר עליה, זה אמנם לא עזר אבל נתן לה יותר ביטחון.
משם ועד סוף השנה עבדו ורד והדס ללא הפסקה על פעילות שתגרום לכיתה להוציא את החרם מכלל פעולה, לתמיד. השנה עצמה הייתה מעט מאתגרת, אחרי הכל לא נעים להיות מוחרמת, אבל הן שרדו אותה- יום אחר יום. לקראת סוף השנה הדס ביקשה מהמורה להעביר פעילות בכיתה והמורה חשבה בליבה “איזה יופי מזמן רציתי לעזור לה בגלל החרם שהיא עוברת” אבל אמרה רק “בסדר” כך שהפעילות יצאה לפועל.
בסוף השנה הציגו ורד והדס לפועל את התוכנית, בסופה אמרו “לא טוב להיות לבד, אדם שלבד הוא אדם עצוב, בטח ובטח אם הוא לא רצה. בפעילות שהעברנו ראיתם מהן ההשלכות של חרם, אז אנחנו מקוות שתאמצו את הפעילות הזאת ותפסיקו עם חרם לתמיד”.
לאחר המילים האלו כל ילדי הכיתה החלו למחוא כפיים, הם למדו לקח חשוב מאוד לחיים.
גם היום ורד והדס חברות טובות למרות שעברו כמעט 30 שנה!.
הן מתארות את השנה הזאת כשנה נוראה אבל עם סוף מוצלח, הן רוצות להפחית את כמות החרם שיש בישראל לכן מעבירות ביחד הרצאות על חרם, ומופיעות ביסודי, תיכון וחטיבה.
זה היה הסיפור על החרם הזה, ואם אתם רואים שעושים על מישהו חרם אל תהססו ותבואו לעזרתו, כי רק ככה מנצחים את החרם.
