הכל התחיל לפני שבוע , כשאמא שלי אספה אותי מיד אחרי בית ספר ואני, לילי הכלבה שלי וכל המשפחה נסענו לבקר את סבא וסבתא בקיבוץ.
הקיבוץ שלהם הוא בצפון, במקום הכי יפה בארץ. הנסיעה הייתה ארוכה וכשהגענו היה כבר לילה.
כשנכנסנו בשער הקיבוץ, ראיתי בזווית העין מנורה מנצנצת.
“ראית את זה אמא?” שאלתי. “את מה?” ענתה לי.
“ראית את זה?” שאלתי את אחותי הגדולה, “די תעזבי אותי, תני לי לקרוא!”
“ראית את זה?” שאלתי את אחי התינוק, “אממממה אפפהה ” הוא ענה לי.
ורק הכלבה הסתכלה אלי, וראיתי בעיניה שגם היא ראתה.
לאחר שאכלנו ארוחת ערב, כולם כבר הלכו לישון. ורק אני לא הצלחתי להירדם.
קראתי לכלבה שלי, יצאנו מהחדר בשקט, והלכנו לכיוון השער של הקיבוץ.
מרחוק ראיתי את אותה המנורה המנצנצת.
התקרבנו בשקט כמה צעדים ונכנסנו לבוטקה ליד השער. לפתע שמענו רעש חזק מאוד מאחורינו!
קפצנו בבהלה. הסתכלתי בפחד אחורה וראיתי לתדהמתי גברת זקנה עומדת ממש מאחורי ובידה עששית נוצצת.
“מי את??” שאלתי,
“מי אני?” שאלה הגברת “מי את?”
“אני נילי” הצגתי את עצמי. ” אני הנכדה של רוחלה ובאתי לבקר אותה כרגיל. אבל מי את?” שאלתי,
“אני עדנה. ואני השומרת של הקיבוץ” הגברת הציגה את עצמה ושמה את העששית על השולחן.
“כמה שנים את כבר שומרת על הקיבוץ? איך אף פעם לא נפגשנו?” שאלתי,
“אני פה מהיום הראשון שהקמנו את הקיבוץ” אמרה עדנה. “אבל אני מגיעה לשער רק בלילה, לכן לא התראינו כנראה”.
“מהיום הראשון של הקיבוץ? מה זאת אומרת?
“כשהייתי צעירה אני ועוד כמה אנשים שאחת מהן הייתה סבתא שלך, הקמנו את הקיבוץ הזה. אני הגעתי לפה בגיל 19. כל חיי חלמתי לגור בצפון, ואנחנו החבורה הקמנו ביחד את הקיבוץ היפה הזה.
כשהגענו לכאן לא היה כאן כלום. רק שדות. זו היתה תקופה של מלחמה, מלחמת ששת הימים. כל אחד מהחבורה שלנו קיבל תפקיד. אני הייתי השומרת בשער. ולכן אני כאן עד היום, בכל לילה אני מגיעה לכאן לבדוק שהכל בסדר.”
“היית השומרת של הקיבוץ גם במלחמה? לא פחדת?” שאלתי,
“כמובן שפחדתי, אבל כל אחד מהחבורה שלנו קיבל על עצמו תפקיד חשוב ורציני כי הבנו שאם לא אנחנו , אף אחד לא יעשה את הדברים בשבילנו. ועוד הבנו, שכל אחד מאיתנו אחראי על האחרים. אחד למען כולם וכולם למען אחד. לדוגמא, סבתא שלך היתה אחראית על האוכל. הכינה אוכל לכל החבורה , כל יום. זה תפקיד הרבה קשה מאשר לשמור בשער. את לא חושבת?” אמרה עדנה בחיוך.
“סבתא רוחלה בשלה לכולם? לא ידעתי! אבל כשחושבים על זה, זה הגיוני” אמרתי והבטן שלי קרקרה כשחשבתי על המאכלים הטעימים של סבתא.
“כמה אנשים הייתם?” המשכתי לשאול “כמה זמן לקח לכם לבנות את הקיבוץ? איך קוראים לכל מי שהיה אתכם בחבורה? איך גדלתם להיות הקיבוץ שאתם היום?.”
“וואו אני רואה שיש לך עוד הרבה שאלות..”, אמרה עדנה בקריצה “אבל נראה לי שמחכים לך בבית, כבר מאוחר. אם את רוצה לדעת עוד דברים, תבואי בפעם הבאה ואספר לך ” אמרה.
“אשמח! אבוא אליך בפעם הבאה שאבקר”, אמרתי והתחלתי ללכת חזרה.
“להתראות!” אמרה עדנה ונופפה לי לשלום.
חזרתי הביתה וראיתי את האור הראשון כבר עולה בחלון. נכנסתי למיטה וחשבתי מה יהיה בפעם הבאה שאפגוש את עדנה, ואיך היה פה בקיבוץ עוד בהתחלה, אבל תוך כמה רגעים נרדמתי וישנתי שינה טובה ועמוקה.
