לפני שנים רבות, בשעות הצהרים החמימות, הגיעו חיות אל תוך יערות הגשם בדאגה. כל אחד הגיע ממקום אחר ונפגשו בפתאומיות.
- “אאוץ’!” קרא אלבי הפינגווין, כשנפל.
- “סליחה”, אמרה צבת הים מנואליטה במבט מתנצל, “אני בורחת מהזיהום בים”.
- “סלחתי. גם אני בורח, בגלל התחממות כדור הארץ, הקרחון שלי נמס.”
- “עצוב”, מלמלה מנואליטה.
- “איזה צרוף מקרים!”, אמרה הפנדה האדומה. “קוראים לי ג’ני, בני האדם כרתו את עצי הבמבוק ואני חייבת למצוא אוכל דחוף.”
- “בני האדם רודפים אחריי”, אמר רון, אייל הצפון, “הם רוצים את הקרניים שלי, וחוץ מהעובדה שהם מושלמים עלי, הם עוזרים לי להגן על עצמי. תקשיבו: אם לכולנו קשה, בואו נתאחד ונגרום מהפכה יחד.”
מיד הסכימו כולם וכשהתחילו לחשוב על תוכנית, שמעו רעש מוזר מן השיחים.
- “בואו נבדוק מה זה.” הציעה ג’ני
החיות התקרבו בזהירות אל השיחים וגילו ילדה שישבה מכורבלת. כשהיא שמעה את החיות, הרימה את ראשה וכך הם הבינו, שהיא זאת שהשמיעה את הצליל המוזר.
- “שלום ילדונת, צהרים טובים” קראה מנואליטה “איך קוראים לך? ומה את עושה לבדך ביער?”
- “שמי לילי, ברחתי מהבית, הלכתי לאיבוד ואיני מוצאת את דרכי חזרה הביתה.”
- ג’ני נבהלה: “למה ברחת מהבית?”
- “אני אוהבת את אבי, אבל הוא צייד!”, ענתה לילי.
כל החיות שמטו את סנטרם ולא האמינו למשמע אוזניהם: “אבא שלך הוא הציייייידדדדד?!”
- “אתם מכירים אותו? תוכלו לעזור לי לחזור הביתה?” שעלה לילי.
- החיות היססו לרגע: “תני לנו כמה דקות לחשוב”.
הם התאספו והתחילו לדבר ביניהם.
- “חייבים לעזור לילדה לחזור הביתה”, אמר אלבי.
- “אבל הצייד עדיין מחפש את הקרניים שלי ואיני רוצה לחלוק אותם!”, אמר רון.
- “רון צודק”, אמרה ג’ני. “להתקרב לצייד זה מסוכן … אלא אם כן אנחנו נתחפש! מה דעתכם אם נהפוך את רון לעץ? ככה אף אחד לא יזהה אותנו”.
- “רעיון מעולה!! צעקו כל החיות בשיא המרץ … זאת אומרת, כמעט כל החיות, חוץ מ…רון.
- “אותי?!” הוא שאל בבהלה.
- “כן, אותך!” תוך 5 דקות כולם הפכו את רון לעץ צבעוני. “בואו נצא להרפתקה!”
החיות ולילי יצאו לדרך. תוך כמה דקות הם הגיעו לביתו המפואר של הצייד. באותו רגע בדיוק הוא יצא עם עוזריו הנאמנים כדי לחפש את לילי ושם גילו עץ שזז ממקומו ומעליו הילדה.
- “יקירתי! חזרת הביתה!”, צעק הצייד תוך כדי שרץ לעברה.
כאשר רון ראה שהצייד מתקרב, פרס את רגליו והתחיל לרוץ בשיא המהירות. כל כך מהר הוא רץ, שכל החיות שהיו מעליו נפלו יחד עם כל הפרחים והעלים. למזלם, כולם הצליחו לברוח, חוץ ממנואליטה. אותה, הצייד הספיק לתפוס.
- “לילי, תשמרי עליה. עוד מעט אחזור עם שאר החיות”, צחק הצייד.
מנואליטה פרצה בבכי מר.
- “אל תדאגי, אני אשחרר אותך ואציל את חבריך!” לילי הוציאה את מנואליטה מהכלוב, וקראה לכלל החיות להפגנה.
כשהצייד חזר לביתו נדהם לגלות חיות מכל הגדלים: שמנים ורזים, גדולים וקטנים.
- “צייד! שחרר את חברינו תן לנו לחיות חיי חופש!! כך, אנחנו נהיה שותפים שלך ונעזור לך לחיות ביער בבטחה. אך, אם לא, אנחנו נגרש אותך!”.
הצייד נבהל כהוגן ונכנע מיד. מאז, חיות ובני אדם חיים ביחד.
…
אמנם הסיפור שלנו נגמר, אך כל אחד יחליט את סוף סיפורו האישי.
לא משנה כמה קשה תהיה המציאות, תמיד אפשר להילחם כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
וחשוב לזכור: אם אנחנו חושבים שזה בלתי אפשרי לעשות שינויים לבד, חשוב לדעת שתמיד יש בסביבה אנשים טובים שיוכלו להראות לנו את הדרך כדי שנוכל להצליח!
