לפני מאות שנים היה איש צדיק שהיה מאד זקן ואהב ללמוד תורה ולנטוע עצים. שמו של האיש היה שמעון כהן והיה לו מנהג, לנטוע עץ ליד כל בית כנסת שהכיר. לשמעון היה רעיון לנטוע כל שנה עצים, מפני שלדעתו חשוב שלאנשים שבאים ברגל להתפלל וללמוד תורה יהיה צל, פירות מהעץ ונוף יפה מבית הכנסת. הוא נטע עץ ליד בית הכנסת “כתר תורה” בעיירה שבה הוא גר. העיירה הייתה לא גדולה ולא קטנה. הייתה שם אווירה מאד נעימה וכל האנשים הכירו אחד את השני. בית הכנסת היה מפואר ויפה מאד. הרבה אנשים באו לבית הכנסת כי הוא היה גדול, עם ארבע קומות וחצר ענקית. זה היה המרכז של העיירה וכל האנשים אהבו את העץ מאד, כי הוא נתן הרבה עזרה, צל ופירות.
יום אחד, הייתה סופה ענקית. ירד הרבה גשם והיו רוחות מטורפות. כל הגגות של הבתים עפו והעץ נפל ונשברו לו כל הענפים. בגלל שלא היו לו ענפים, העץ לא יכול לתת פירות ולא צל.
אנשים שהגיעו לבית הכנסת היו מופתעים למראה עיניהם. הם ראו שכל הפירות והענפים של העץ התפזרו לכל עבר ושהעץ נהרס. חלק מהאנשים בכו וחלק מהאנשים החליטו להתפלל לרפואת העץ. העץ “חשב” שהוא לא יכול לתת דברים טובים לאנשים ולעשות חסדים, כמו שעשה לפני הסופה הקשה והסוערת, שהרסה אותו ואת ענפיו ופירותיו ,כאילו לקחו לו את כל הבגדים.
במשך תקופה, האנשים התקשו להגיע אל בית הכנסת בגלל שהעץ היה חסר להם. הם העדיפו להתפלל בבית, אבל הצטערו שהם לא פוגשים את שאר חברי הקהילה.
האיש הצדיק, שמעון, ארגן תפילה גדולה בשביל שהעץ ידע שהוא עדיין חלק מהם ולא ירגיש שהוא כבר לא תורם כלום. התפילה נקבעה לאחר הצהריים ביום רביעי. הודיעו לאנשים בעיירה על התפילה בעזרת מודעות שחילקו לבתים וגם תלו בלוח המודעות של העיירה. הרבה אנשים הגיעו לתפילה, כל ארבעת הקומות של בית הכנסת היו מלאות באנשים עד אפס מקום. רבי יצחק, שהיה הרב של העיירה, היה החזן בתפילה. התפילה הייתה מאוד מרגשת. הפעם הרבה אנשים בכו כי העץ היה חסר להם.
פתאום, זרחה לה השמש, הציפורים צייצו ואופק הקטן, שהיה הבן של רבי יצחק, הבחין כי יש פרח קטן שהופיע בראש העץ . אופק הצביע לראש העץ וצעק משמחה ” פרח, פרח בראש העץ” לפתע עוד ילדים הבחינו בפרחים שבצבצו במקומות שונים בעץ. הם נכנסו לבית הכנסת כדי לקרוא להורים שלהם לבוא ולראות את הנס שקורה בחוץ. כולם יצאו החוצה ואכן הילדים דיברו אמת! העץ החל לפרוח!
באותו היום הייתה הרבה שמחה בבית הכנסת “כתר תורה”. כל האנשים שלפני כן בכו מעצב, בכו מהתרגשות ופצחו בשירה וריקודים. הרבה אנשים דאגו וחשבו לעצמם אולי העץ ייהרס גם בגלל השמש אבל זה היה לרגע והם המשיכו לרקוד. בטח אתם שואלים איזה שיר שרו. שמו של השיר היה ”ההר הירוק תמיד” שבו כתוב “פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט, ראיתי מעלי ציפור קטנה אחת ותכלת השמיים וענן יחיד, ראיתי את ההר הירוק תמיד”.
כמו ההר, העץ הפך להיות ירוק והתחיל להצמיח ענפים ופירות.
מאז שהעץ חזר לפרוח, אנשי העיירה חזרו בהמוניהם להתפלל בבית הכנסת, להנות מצילו של העץ ולאכול מפרותיו. כל האנשים הודו לשמעון הצדיק על שנטע את העץ ליד בית הכנסת שלהם.
והמסר שהגיע מהרב מרדכי אליהו, הוא שחשוב כמה שיותר להאמין בעצמנו ובתפילות שלנו.
