זה היה אמצע שיעור מתמטיקה של כיתה י’א, גילי כמעט נרדמה, המורה ”חפרה” לה, היא הייתה תלמידה גרועה במתמטיקה. בכללי היא לא אהבה בכלל את בית הספר. לקראת סוף יום הלימודים גילי כבר הייתה עייפה ממש , היא רצתה ללכת הביתה אבל הייתה צריכה להישאר עד סיום הלימודים..
היא ישבה על הספסל שבחצר בית הספר וחשבה מחשבות.: כמה היא רוצה שיהיו לה חברים ,כמה היא בודדה בבית הספר, איך הכיתה שלה מצליחה להתרכז, איזה שיעור היא הכי אוהבת (הגיעה למסקנה שזה שיעור אומנות) ובעיקר כמה היא רוצה שיגיע סוף יום הלימודים .לפתע שמעה את הצלצול של השיעור האחרון. גילי מיהרה להיכנס אל כיתתה, אבל היה זה מאוחר מידי,
כל הילדים בכיתה כבר היו שם. המורה שלחה מבט נוזף אל עבר גילי ואמרה ”גילי בורס את מאחרת! גשי בבקשה לחדר המנהלת, בסוף השיעור אבוא לדבר איתך”
גילי כבר הייתה רגילה ששולחים אותה למנהלת, הפעם מאוד הוקל לה שהיא לא תהיה בשיעור. היא עלתה לחדר המנהלת ופגשה שם את המנהלת דגנית דלומסקי . היא הייתה אישה רזה גבוהה וממושקפת, היא לא אהבה ילדים. במיוחד לא את גילי. היא נהגה בקור רוח ולא הייתה דברנית גדולה . כשראתה את גילי החמיצה את פניה ואמרה
”גילי בורס אני לא מופתעת לראות אותך פה. אני מניחה ששוב איחרת לשיעור
”כן” ענתה גילי ”טוב אאלץ לרשום להורים שלך הודעה” אמרה המנהלת ”חכי למורה שלך בכניסה” הוסיפה .
גילי התיישבה על הספסל וחיכתה בשקט. בסוף השיעור המורה של גילי באה לדבר עם גילי. גילי לא הקשיבה, היא הייתה עייפה ולא שמעה כלום. רק קלטה מילים בודדות . גילי שמעה מילה אחת שתפסה אותה המילה הייתה ”השעיה” היא לא האמינה שעומדים להשעות אותה אבל מאחר ולא שמעה את שאר המילים הייתה רגועה ובטוחה שלא עומדים להשעות אותה .
בדרך הביתה גילי חשבה הרבה על השיחה עם המורה. גם בבית חשבה, ככה עד ארוחת הערב. אביה לא שם לב שהיא מהורהרת כל היום והניח שהיה יום רגיל בבית הספר.
כעבור שבוע גילי מצאה בתיבת הדואר מכתב המיועד להוריה. היא נכנסה לבית שלה ועלתה לחדר שלה , כשפתחה את המכתב ראתה שהכותרת שלו הייתה ”טופס השעיה” גילי המשיכה לקרוא , היא צדקה השעו אותה למשך חצי שנה מבית הספר.
גילי העדיפה לא לספר לאביה. למחרת גילי הלכה לכיוון בית הספר בשביל לא לעורר בו חשד אבל לא נכנסה היא הלכה למרכז המסחרי שליד בית הספר מוכנה עם כסף בכיס.
היא הסתובבה ברחובות כמה שעות, ולפתע שמה לב שיש ילדים שעוקבים אחריה מתחילת היום אחד בן והשנייה בת . ”מי אתם ”שאלה גילי ”אנחנו גל ורון ,ברחנו מבית הספר, אנחנו מסתובבים פה תמיד ואף פעם לא ראינו אותך גילי סיפרה: ”השעו אותי מבית הספר לחצי שנה ולא סיפרתי להורים שלי”
”רוצה להסתובב ביחד’?’ הציעו לגילי ”בכיף ” ענתה גילי. אחרי שעתיים אמרה גילי ”אני חייבת לחזור הביתה ” מחר ”הציעה גילי ”יאללה” אמר רון .
גילי חזרה הביתה. וישר הלכה לישון. למחרת נפגשה עם גל ורון והם הסתובבו ביחד עד הערב.
כך נמשכה חצי שנה שגילי מסתובבת ברחובות עם חבריה .לעיתים קרובות הייתה חוזרת מאוחר ומשקרת שהיא הייתה אצל חברה שהם לא מכירים . עד שאמה שמה לב שהיא יותר לא מספרת על קשיים שהיו לה בבית הספר, זה נראה לה די חשוד .
יום אחד אמה של גילי שאלה אותה מה קרה לכל החוויות מבית הספר?, מי זאת החברה שלה ? איך זה שהמורים לא מצלצלים אליה יותר?. גילי לא ידעה מה לענות ואמה לחצה עליה וכל הראש שלה התרוקן ”אנ… אני…” היא גמגמה אבל לא יכלה לענות ולכן נאלצה להתוודות ”הישעו אותי מבית הספר . אני לא הלכתי לבית הספר בכלל. הסתובבתי עם חברים ברחוב שליד בית הספר ”
אמא של גילי הופתעה מאוד וגם כעסה עוד יותר ”מתי השעו אותך בכלל ” שאלה ‘ ”ולמה לא סיפרת לי ולאבא ”
”כי פחדתי ” ענתה גילי
”טוב נצטרך לטפל בזה ” אמרה אמא של גילי בחומרה. גילי עלתה לחדרה והלכה לישון. למחרת הורים של גילי חיכו לה בסלון .
הוריה התחילו את השיחה ”היית צריכה לשתף אותנו על זה שאת לא הולכת לבית הספר ”אני יודעת” ענתה גילי ”אבל לא רציתי , אני אלך לבית הספר אם אתם מתעקשים ” הוסיפה. ואז קרה דבר מפתיע.
” רגע ”אמר אביה ”אם יותר טוב לך לא ללכת לבית הספר , אנחנו לא נכריח אותך . אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב”
גילי לא האמינה שאביה הסכים איתה , אבל עדיין הרגישה אשמה מסוג כלשהוא. היא הסתכלה ולא ידעה מה להגיד להורים, היא התלבטה אם לשמוח ולהגיד להם תודה או לפרוץ בבכי.. היא העדיפה לשתוק. ”אני ואבא דיברנו על זה והחלטנו שתוכלי לא ללכת לבית הספר אבל את לא תוכלי בכלל לא ללכת אז החלטנו שאת תצטרכי ללכת פעם בשבוע, איזה יום שתבחרי לבית הספר.
וכך נגמרה השיחה. הורים של גילי הלכו לעבודה וגילי יצאה לרחוב המסחרי לרון וגל .
כך עברו השנים עד שגילי סיימה את בית הספר, ולאחר הבית ספר בחרה לעצמה מקצוע להיות ציירת גרפיטי. ההורים של גילי היו מאוד גאים בה והבינו שהיא הייתה צריכה חופש ושהיא לא הפסידה כל כך הרבה .