הסיפור של סבתא יונה מתחיל בילדותה שבתימן. יונה גרה בכפר קטן בלב תימן. הכפר היה קטן מאד וכל משפחה גרה בבקתה צנועה עם חדר אחד. למרות שהבתים היו קטנים והתושבים חיו בצניעות ובצפיפות יונה הייתה מאושרת. יונה אהבה לשחק עם חברותיה בשדות הסמוכים לכפר. אמא שלה לימדה אותה לתפור ולבשל, האחים שלה למדו אצל המורי (מורה לתורה). יונה מאוד התעניינה בתורה, אבל זה לא היה מקובל שבנות ילמדו תורה. למזלה, אבא שלה חשב אחרת. ביום ההולדת שלה אביה העניק לה את החומש שעובר במשפחה מדור לדור. היא הרגישה שימחה והתלהבות והבינה שתוכל ללמוד תורה למרות שזה לא מקובל. בכל ערב יונה למדה עם אבא שלה תורה. לעיתים קרובות יונה לא היתה הולכת לבית הספר כדי להישאר בבית וללמוד תורה. אביה אמר לה: “אל תספרי לאמא שאת לומדת תורה”. הוא פחד שתכעס על כך שגרם ליונה לא לכבד את חוקי המשפחה והכפר. במשך ימים רבים אביה של יונה ויונה שמרו את החומש בסוד, עד שיום אחד יונה ראתה מהחלון את מלך תימן מגיע לכפר. חיילי המלך תלו מודעות בכל הכפר. על המודעות היה כתוב: איסור ראשון: אסור ללמוד את תורת ישראל. איסור שני: אסור להתפלל לאלוקי ישראל. איסור שלישי: אסור לשמור ולקיים את חגי ישראל.
בהתחלה משפחתה של יונה לא התרגשה מהחוקים החדשים, גם אחרי שהמלך וחייליו עזבו את הכפר היהודים המשיכו כרגיל ולא התייחסו לגזרות. הם המשיכו במנהגים היהודיים ולא הסתירו אותם. כעבור חודש, הגיעו לכפר חמישה חיילים, אחד נעמד בכניסה לכפר, שניים נעמדו בלב הכפר, הרביעי בצד ימין והחמישי בצד שמאל של הכפר. הם לא אמרו מה הם עושים עד שאחד מתושבי הכפר שאל את החייל שליד ביתו: “מה אתה עושה?” החיל ענה: “המלך שלח אותנו לשמור שהיהודים ממלאים את החוקים החדשים. כאשר הוריה שמעו את הבשורה, הם החליטו שאם המצב לא ישתפר, הם יתחילו את מסעם לארץ הקודש, משאלה שתמיד הייתה בליבם. הזמן חלף והימים עברו, עונות השנה התחלפו, אך חיילי המלך לא זזו ממקומם. כולם ידעו שעונשי מלך תימן חמורים ביותר, והמלך וחייליו אינם רחמניים. החלו אף לצוץ שמועות מכפרים סמוכים על יהודים שנלקחו ונאסרו בכלובים בארמון המלך. משפחתה של יונה התחילה לפחד מאד. שיעורי המורי התקימו במרתפים של בתים על מנת שלא יתגלו על ידי חיילי המלך. התפילות של ימי שבת וערב שישי התקיימו במרתף של בית הכנסת, כמעט תמיד בחשיכה ובשקט. היהודים התפללו ושרו את כל המזמורים בלחש. כך יחשבו החיילים שהיהודים לא מתפללים. כמובן גם אביה של יונה ויונה למדו במרתף ביתם, בשעות מאוחרות כשכל הכפר ישן, כולל החיילים שנרדמו במשמרתם.
שנה חלפה לה, המצב היה כבר קשה ובלתי נסבל. יהודים רבים כבר עזבו בסופו של דבר גם ההורים של יונה החליטו לעזוב. הם לא חשבו שהמצב יכול להשתפר או לחזור למה שהיה קודם. כדי שהחיילים לא יחשבו שמשפחתה של יונה תלך ללמוד תורה הם לקחו את הפריט שהכי חשוב להם, יונה לקחה את החומש שלה כמובן. אביה אמר לחייל שבכניסה לכפר (שהיא גם היציאה ממנו), שהם הולכים לקנות מצרכים להכנת לחם. החייל נתן להם לצאת מהכפר. הם הלכו העירה כדי לקנות מזון מספק לדרך. יונה ומשפחתה הלכו ברגל עד הצפון של תימן, בדרך הם פגשו שודדים שלקחו להם את האוכל והמים אבל לא עניין אותם החומש של יונה (כי הם לא היו יהודים). אחרי מסע קשה הם הצטרפו לאוניה שלקחה אותם לאתיופיה. בדרך היה גשם חזק שהעיף כמעט את כל החפצים שאונייה. אחד מהם היה החומש של יונה… יונה הייתה עצובה מאד, זה הדבר שהיה הכי חשוב לה אז היא התפללה להשם שתקבל אותו חזרה. כשהגיעו לאתיופיה קנו אוכל בכסף שנשאר להם. יום למחרת עלו על אניה לקניה מקניה עלו על אוניה לישראל. כשירדו מהאונייה להפתעתה של יונה משהו מבריק ונוצץ. כשיונה ניגשה לראות מה זה היא נדהמה לגלות שזה החומש שלה. היא קפצה מרוב שמחה ואמרה תודה להשם. יונה ומשפחתה זכו לגור בארץ הקודש ולחיות כיהודים חופשיים.
