הילדה הבודדה

   בכיתה יש רעש, הדפים עפו על כולם ורק אני יושבת במקום ומחכה למורה שתבוא מההפסקה שנראית לי כמו נצח.

שנגמר היום, אני חוזרת הביתה ואמא שואלת: “איך היה היום, מאמי?”

אני משיבה לה: “בסדר”, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהכל לא בסדר, אני ילדה שאין לה מלא חברות, אפשר להגיד שאין לי בכלל אך אני לא מספרת לאמא שלי שבכיתה אין לי חברות .

המציאות היא שעושים עליי חרם ומרביצים לי, אני כל יום לבד בהפסקה ואפילו המורה לא יודעת על זה.

למחרת בבוקר, אני מגיעה לכיתה ואני שומעת שכולם מדברים על היום הולדת של יעל. אני תוהה לעצמי, איזו יום הולדת, אני לא הוזמנתי לשום יום הולדת.

אני מבינה שלא הוזמנתי. יש לי עצב גדול ואפילו גדול מאוד בלב. אני פונה ליעל, ילדת היום הולדת ושואלת אותה בקול רם כרוך בחשש גדול: “יעל, למה לא הזמנת אותי?  יעל משיבה לי: “למה נראה לך שאזמין אותך?” אני שותקת ורק בא לי לבכות ולסיים את היום, למרות שאני מאוד אוהבת את בית הספר.

אני חוזרת הביתה בעצב ענק ושום דבר לא מצליח לשמח אותי. אמא דופקת על דלת חדרי ושואלת אותי שוב את אותה השאלה: ”איך היה היום בבית הספר”? אני משיבה לה בחשש בשאלה: “אמא, אני יכולה לספר לך משהו?” אמא עונה לי: “בטח מתוקה”.

בדקות הבאות, אני מספרת לה הכל: ”שעושים עליי חרם, שלא משחקים איתי בהפסקות, שאפילו לא מזמינים אותי לימי הולדת” אמא שלי הייתה בהלם, היא חשבה שכיף לי בבית הספר, שאני משחקת עם כולם. אמא שלי כעסה עליי ואמרה לי: “למה לא סיפרת לי? אני חשבתי שאת מספרת לי הכל”. עניתי לה: “אני מצטערת שלא סיפרתי לך, אני פחדתי שתחשבי שאני לא ילדה חברותית”.

אמא חיבקה אותי ואמרה: “מדוע שאחשוב שאת לא חברותית? את ילדה מקסימה וטובה, אני אוהבת אותך הכי בעולם, אל תדאגי, אני אדבר עם המורה”.

יום למחרת, המורה הגיעה לכיתה ואמרה: “היום, אני רוצה לדבר איתכם על סיפור חשוב מאוד”. היא סיפרה על ילדה שעשו עליה חרם ולא דיברו איתה. אני ידעתי על מה הסיפור ותהיתי לעצמי מי הילדה שמרגישה כמוני. חשתי לרגע שאני לא לבד.

הילדים בכיתה גם הבינו על מה הסיפור. כשהמורה סיפרה את הסיפור, חלק מהילדים בכו ואפילו אני הרגשתי עצובה וקיוויתי שהם הבינו איך אני מרגישה.

נועה, אחת הבנות בכיתה, שאלה: “המורה, הילדה הזאת היא את? המורה ענתה לה: “כן. עברתי חרם, זה ממש לא כיף שלא מדברים עם מישהו, אני לא אתן בכיתה הזאת שיהיה חרם, אני לא מוכנה לשמוע את המילה הזאת לכן הזדעזעתי לשמוע שיש בכיתה שלנו, ילדה שעוברת חרם. אני מאוד כועסת ומאוכזבת שעושים על ילדה חרם ואני מבקשת מכל ילד וילדה בכיתה לחשוב עם עצמו ולבדוק היכן היה לא בסדר.

לאחר השיעור, קיבלתי מלא פתקים עם המילה “סליחה”. כל כך שמחתי ואמרתי לעצמי איזה מזל שסיפרתי את זה לאמא ואמרתי בקול רם לילדי הכיתה: “אני סולחת לכם, אתם רוצים לבוא אליי מחר ונערוך מסיבת פיג’מות” ? כולם צעקו ואמרו: ”כן!!!!!!!!!!”

חזרתי הביתה שמחה וצוהלת תוך כדי שאני מקפצת בדילוגים ואמא שאלה: “מה קרה היום? את בחיים לא קפצת ודילגת ככה כשאת חוזרת מבית הספר”?! עניתי לה בהתרגשות: “אמא, תודה גדולה, את צדקת, אין עליך, אני אוהבת אותך הכי בעולם. היום, המורה סיפרה סיפור על עצמה. כשהייתה צעירה, גם עליה עשו חרם בכיתה. כל הילדים בכו והבינו איך אני מרגישה. אחרי השיעור, כל הילדים כתבו לי פתקים וביקשו סליחה. הם הצטערו על ההתנהגות שלהם כלפי ואני סלחתי לכולם כי הרגשתי שהם מבקשים סליחה מכל הלב והזמנתי אותם מחר אליי הביתה למסיבת פיג’מות”.

בבוקר שלמחרת, הגעתי לכיתה וכולם חיבקו אותי ואמרו לי: “אנו מצפים למסיבה שלך היום”. זה ריגש אותי מאוד.

אחרי הצהריים, התארגנתי וסידרתי את הבית ביחד עם אמא לכבוד החברים שלי. קנינו ממתקים, הזמנו פיצות, הכנתי “חבילה עוברת” ובחרתי ביחד עם אמא סרט מצחיק בטלוויזיה וחיכיתי לבואם של חבריי וחברותיי לכיתה.   

כעבור שעה, החלו כל החברים להגיע. אכלנו ושיחקנו בחבילה עוברת. בתום המשחק, יעל ביקשה מכולם להיות בשקט ואמרה בקול רם שהם הכינו לי הפתעה.

 

יעל ביקשה מאמא שלי לחבר את המחשב למסך הטלוויזיה והקרינה סרטון שהכינו כל ילדי הכיתה בצירוף שיר שאני מאוד אוהבת. התרגשתי מאוד והודיתי להם מעומק הלב ושמחתי בתוכי שהחרם מאחוריי.

בתום המסיבה, ניגשתי לאמא ואמרתי לה שאני מודה לה על הערב ועל הסיוע שלה ואמא בתגובה ענתה שהיא תמיד פה לעזור לי.

עליתי למיטה שחיוך גדול נסוך על פניי. ציפיתי שיגיע הבוקר ואלך לביה”ס,לחברים.

*** הסוף ***

 

    

 

 

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »