המלחמה בין לישראל לעזה
אביה גוזלן
ה’2
רעות ראש העין
יומני היקר,
ביום שישי בערב שמחת תורה הייתי בבית של סבא וסבתא שלי , לפני ארוחת שישי הלכנו לבית הכנסת , זרקנו סוכריות , ראיתי את ספר התורה , התפללתי ושמחתי כל כך. בלילה כשחזרנו מבית הכנסת ערכנו סעודה גדולה עם בני הדודים שלנו. לאחר מכן, הם הלכו ואנחנו נכנסנו לישון. למחרת בבוקר גם הלכנו לבית הכנסת כי היו הקפות לכבוד שמחת התורה. מכיוון שלסבא וסבתא שלי יש שכנים לא דתיים הם סיפרו לסבא שלי ואמרו שקורה משהו בדרום ושצריך להיזהר. זה היה מאוד מוזר מכיוון שסבי וסבתי גרים בצפון בכלל. לאחר מכן בערב שמענו עוד שמועות וסיפורים. במוצאי השבת אחרי שסבא שלי עשה לנו הבדלה הדלקנו את הטלוויזיה וראינו שיש כ-100 נרצחים, זה היה כל כך עצוב , עברו כמה שעות ומספר הנרצחים רק עולה ועולה. ואז שמעתי בחדשות שיש גם אנשים שנחטפו ולא רק נרצחו אנשים. אני התעצבתי נורא מכל מקרה הזוועה שקרה ולא יכולתי לשמוע יותר. זה עיצבן אותי , זה הכעיס אותי, ותוך כדי הבנתי מסר לחיים , התורה, ה’ והמצוות ילוו אותך לכל החיים , זה הדברים החשובים. ועכשיו יש מלחמה הארץ שלנו ואנחנו צריכים הרבה תפילות על מנת שנצליח בה. הלחימה עדיין נמשכת. ועכשיו יש המשך מאוד גדול ועוצמתי ואתם עכשיו הולכים לגלות . לאחר שבוע מתחילת המלחמה הייתי בבית עשיתי שיעורים והתחלתי לקרוא טקסט שהמורה שלי שרית הביאה לנו לקרוא , פתאום, הייתה לנו אזעקה , זה היה ממש מפחיד . לא דמיינתי שזה יכול לקרות בכל כך הרבה מקומות . רצנו כל המשפחה לממ”ד. אני כל כך פחדתי ,אני לא אסלח לערבים הללו בחיים. הם הרסו את עם ישראל, הרסו משפחות שלמות. על מה? על זה שהם רצו את הארץ שלנו? הם חטפו תינוקות. זה ממש לא אנושי ומוסרי. זאת פשוט טרגדיה לעם ישראל ,זה נורא מעצבן אותי שיש פועלים ערבים וערביות ואף אחד לא מבין שזה מסוכן. כבר עברו כמה שבועות והמלחמה עוד לא פסקה , אבל קרה נס גדול בישראל. זה קרה ביום שישי ממש לפני כניסת השבת בשעה 16:00 שוחררו 13 חטופים מעזה. זה היה ממש מרגש, מיום שיש ועד יום שני הולכים לשחרר חטופים, בעקבות שחרור החטופים תתקיים גם הפסקת אש . אני ממש עצובה בימים האחרונים וישראל במלחמה נוראית , המלחמה הורסת לכולנו, ועכשיו התחיל גם חורף וזה מקשה על החיילים שלנו , גם יש גשם וגם קר. אז עלה בראשי רעיון, לכתוב יומן. זה חלק קטן שרשמתי מתוך היומן שלי. הכתיבה עושה לי את המצב רוח. והשבתות מתחילות להתקצר , הימים מתחילים להיות אפלוליים ושחורים ואני ממשיכה כל יום לכתוב את היומן הזה. אני נורא מקווה שהסיפור יתפרסם ואני חייבת להודות שאני ממש לא רוצה להיות סופרת אבל מדי פעם אני אוהבת לכתוב ולשתף ולא רק אנשים שיקשיבו לי , אלא שאני אדבר עם עצמי וליומן למרות שאף אחד לא באמת קורא אותו אבל אני מקווה שכן מתישהו. עברו שבועיים וקרה משהו מופלא , עכשיו שמעתי את הדבר הכי משמח בעולם. טוב אני פשוט אגיד את זה…. אז עדכנו אותנו שיהיה הפסקת אש גדולה וארוכה ונחשו מה הכי שימח אותי? כל החטופים, כל התינוקות החמודים, הילדים, החיילים הולכים להשתחרר לתמיד . זה כל כך ריגש אותי ושימח לראות חטופים והחיילים חוזרים הבייתה, אני כותבת את המילים האלה עכשיו , זה משמח אנשים לדעת את הבשורות הטובות, אני רוצה שכל האנשים בעולם יידעו מה הולך בישראל, ולא רק למי שיש טלוויזיה. אנחנו עם חזק ואנחנו ננצח. הסיבה שבגללה אני כותבת את הסיפור הזה מכיוון שיש לי תחרות ארצית שנקראת “מירוץ הצבי” ואני רוצה לנצח בה. בית ספר “רעות” שבו אני לומדת שולח את כל הסיפורים של כל התלמידים ואז הם בוחרים איזה סיפור הכי הקסים אותם. ואני נורא מתרגשת וממש בלחץ מזה ומאחלת לעצמי בהצלחה רבה. צריכה כבר ללכת לישון כי מאוחר, עד כאן מהיומן שלי .
