לפני שאני מתחיל בסיפור אני רוצה לספר לכם כמה דברים עלי: קוראים לי גרשון הרשקוביץ, אני בן 25 באצ”ל, בינתיים בשנת 1948 בערך באפריל.
טוב, היום הזה התחיל כמו כל יום. התאריך היה 15.4.48. לבשתי בגדים, צחצחתי שיניים והתכוננתי לצאת למרתף של חברי עמינדב לאספה של האצ”ל. תוך כדי שאני הולך ראיתי מערה. נכנסתי וראיתי מולי שני אנשים לבושי ירוק, שאלתי אותם מה שמם (בפזיזות, כך אני חושב עכשיו) ואז פתאום תוך כדי הוצאת נשק הם שאלו אותי בתוקפנות: “איך נכנסת?!” עניתי: “מהמערה” ותוך כדי ראיתי שאין פתח, הוא נחסם. הם קפצו עלי, לא הבנתי כלום, אחד מהם קשר אותי והשני הרים אותי לחדר כלשהו. כשהתקרבנו גיליתי שזה חדר חקירות.
אחד מהם הוציא מכשיר שחור, זה היה מוזר, היה כתוב עליו שהשעה היא 19:15 ויצאתי מהבית ב-10:30 ועוד יותר מוזר כי התאריך היה 11.11.23 ועזבתי את הבית ב1948. האיש הזיז את הפה למכשיר ודיבר, זה היה כאילו שהיה לו טלפון אבל שאפשר לקחת למקומות – נייד. קול ענה לו, זה היה מוזר, כאילו שמישהו הביא משהו מהעתיד. עכשיו שמעתי משהו מוזר מהדבר: “צריך להגן על המדינה מהחמאסניקים האלה שלא קולטים שהיא שלנו וזהו, וואי מעצבנים החמאס”. זה היה כבר ממש משונה! המדינה של הבריטים! לא של הערבים ובטח לא של היהודים. חשבתי שאולי קפצתי בזמן. לא, אבל זה לא הגיוני. רגע, אולי זה נשמע מוזר אבל בכל זאת נכון?! וואו, אני לא מאמין! עוד כמה שנים המדינה של היהודים!!!!!!! אבל יש משהו שאני לא מבין, למה הם עדיין לא ניצחו את הערבים? אם יש לנו מדינה זה אומר שאנחנו יכולים על החמאס, כי להם אין מדינה!
עכשיו אחד מהם אמר לי: “אני אשאל אותך כמה שאלות, כדאי לך להגיד לי אמת כי אם לא, סופך יהיה מר. שאלה ראשונה: מה השם שלך?”. “גרשון”, עניתי. “מאיפה נכנסת?” “אה… אני לא בדיוק יודע” אמרתי. “באמת? אם אתה משקר לי אז דמך בראשך” אמר ואז לחש לחברו: “בוא ננסה להוציא ממנו מידע”. החבר הנהן. הם אמרו: “עם ישראל בסכנה, המדינה בסכנה ואתם החמאס פשוט פולשים לנו למדינה”.
עכשיו אני חושב שזה לא הוגן. לנו נהרגים מלא יהודים כל יום, ולהם נהרגו מקסימום 300 אנשים בכל המלחמה (כי יש נגדם כוח חלש, חישבתי) והם מחשיבים את עצמם מסכנים! “אני לא מחמעק או מה שאתם לא אומרים, אני ישראלי מסור” נשבעתי. “בסדר, אז תחזור למשפחה שלך”, הם אמרו והמשיכו “איפה אתה גר?” “בירושלים”, עניתי, ועכשיו הבנתי: ההרפתקה הזאת נגמרה. טוב, לא נורא. אז מה למדתי מהמקרה:
- יש לנו מדינה עוד מעט.
- אנחנו תמיד נילחם אליה.
- ישראל תשרוד יותר מ-70 שנה.
תוך כדי שאני חושב, אני מרגיש משהו חלק ברגל ורואה את הבית שלי. טוב, עכשיו אני נאלץ להיפרד מכם, אז ביי. שלכם, גרשון.
סוף
