פעם, הייתה משפחה עם ילדה, בשם עדינה לגו, אמא ואבא. תמיד המשפחה הייתה מאושרת. האמא והאבא עבדו בבית ספר, האבא עבד כמנהל והאמא עבדה כמורה. כשעדינה התחילה ללמוד בבית ספר, היא לא רצתה שאף אחד ידע שההורים שלה עובדים שם. ביום הראשון המורה נכנסה לכיתה, בלי שהתלמידים ידעו שזאת האמא של עדינה. אחרי זה, המנהל גם נכנס לכיתה כדי לדבר על בית הספר, בלי שהתלמידים ידעו שזה האבא של עדינה.
עדינה התביישה, והחברה שלה רינה שאלה אותה “למה את מתביישת?”. עדינה ענתה, “אני מפחדת שהמנהל יצעק עלי”. באותו רגע אמר המנהל, שהוא האבא של עדינה, “עדינה לא להפריע בבקשה!” פתאום היה שקט בכיתה, וכל הילדים הצביעו כדי לדבר. המנהל נתן לתלמיד בשם דן לדבר.
דן שאל “איך אתה יודע את השם שלה?”. המנהל נהיה לחוץ מאד, והתחיל לגמגם ואמר “אני אה צריך אה ללכת אה לכיתה הבאה אה” וברח למשרד שלו. הוא שתה כוס מים, וחשב לעצמו מה לעשות אם שואלים אותו שוב שאלות כאלו. פתאום היה לו רעיון. הוא החליט לקרוא ברם קול “עדינה לגו בבקשה לבוא לחדר של המנהל”.
עדינה הצביעה כאילו שהמורה אינה האמא שלה, וביקשה רשות ללכת למנהל. המורה אמרה “בטח”. בזמן שעדינה הלכה למנהל, המורה סיפרה לתלמידים שיש להם מבחן בחשבון בעוד שלושה ימים. בינתיים, בחדר של “המנהל”, עם עדינה והאבא שלה, הם דיברו על מה הם יעשו בפעם הבאה שהדבר הזה קורה. סיכמו שבפעם הבאה, הוא יגיד שהוא מכיר את ההורים של עדינה.
עדינה חזרה לכיתה, בלי לדעת על המבחן שיתקיים בעוד שלושה ימים. היה צלצול לסמן את סוף היום, והחברה שלה רינה אמרה “ניפגש מחר ביי” “ביי” אמרה עדינה. עדינה חזרה הביתה. היא חשבה לעצמה האם עדיף לעבור לבית ספר אחר. כעבור שלושה ימים, ביום של המבחן, עדינה בכלל לא ידעה שיש מבחן. המורה אמרה “עכשיו מתחיל המבחן בחשבון”. עדינה הצביעה “אבל אמא על מה את מדברת?”. עוד פעם היה שקט בכיתה. כולם הסתכלו על עדינה. “זה בסדר עדינה” אמרה המורה “כולם מתבלבלים לפעמים ועושים טעויות”. “עכשיו נתחיל את המבחן”. עדינה נרגעה למרות שהיא בכלל לא הייתה מוכנה למבחן, כי אף אחד לא גילה שמנהל והמורה הם ההורים שלה. והם אף פעם לא גילו.
סוף
