הסיפור נכתב לפני הרבה שנים. שעדין לא סללו כבישים ולא היו מכוניות. דניאל הלך לעבוד בעיר רחוקה. הוא החליט ללכת בדרך קיצור וחצה את המדבר. הוא התחיל ללכת בשמחה מעל דניאל היו שמים כחלחלים ועננים לבנים טיילו בשמים. וגבעות החול היו צהובות. דניאל המשיך והלך ולא הפסיק, אבל הדרך הייתה ארוכה.
קרני השמש מכוונות לראש של דניאל, והרגליים שלו החלו לכאוב. הצעדים שלו נעשו לצעדים קטנים יותר. לדניאל לא נשאר טיפת מים בבקבוק שבתיק דניאל התחיל לפחד יותר, שלא ימצא אוכל או מים לשתייה. הוא הסתכל מסביב והוא ראה עץ בעל עלים ירוקים. “גם עץ שותה מים,” דניאל חשב בליבו. דניאל התקרב אל העץ ונשכב מתחתיו בשמחה רבה.
העץ היה גדול ורחב, על הענפים היו תלויים פירות מתוקים ולצידו נהר צר של מים. “עץ יקר ויפה, עץ המזל שלי! אתה מציל אותי!” צעק דניאל.
דניאל התכופף אל הנהר הקטן ושתה ממנו מים. אחר – כך דניאל קטף מפירות העץ המתוקים והוא אכל אותם עד ששבע. הוא הסתכל למעלה וראה שהענפים של העץ נותנים צל אם הוא שוכב על החול. דניאל נשכב מתחת לעץ ונרדם. כשדניאל התעורר הוא הרים את העיניים שלו למעלה אל העץ ושאל: “עץ יקר לפני שאני ממשיך לעיר, אני רוצה לברך אותך.
אולי אני אברך אותך שהפירות שלך יהיו מתוקים?
אבל הפירות שלך כבר מתוקים.
אולי אני אברך אותך שהצל שלך יהיה רחב?
אבל הצל שלך כבר רחב.
אולי אני אברך אותך שלידך יעברו מים?
אבל הם כבר עוברים לידך.
אם כן אז במה אברך אותך?”
לפתע עלה רעיון במוחו של דניאל. הוא חפר בורות באדמה, לקח את כל החרצנים של הפירות ושם בתוך הבורות שחפר באדמה, כיסה את הבורות והישקה את הבורות במי הנהר.
“אברך אותך שכל מה שיינטעו ממך יהיו כמוך עצי מזל!” צעק בקול רם והמשיך לצעוד בדרכו לעיר. עברו שנים רבות ודניאל לא שכח את עץ המזל שלו. כשדניאל היה אבא, ביקש מבנו לצאת אתו אל המדבר. “לשם מה?” שאל בנו של דניאל, “הרי ההליכה במדבר קשה מאוד, השמש חזקה. ומה יקרה אם לא נמצא אוכל לאכול או שתיה לשתות?” “אני רוצה לראות מה קרה לעץ שהציל את חיי,” הסביר דניאל, דניאל ובנו יצאו למדבר. באמצע הדרך עצר דניאל, הסתכל במקום ואמר: “זה המקום שפגשתי את העץ.” יש כאן הרבה עצים,” אמר בנו של דניאל והצביע על העצים שהיו במקום “כל העצים כאן הם בניו של עץ אחד, עץ המזל שלי.”
