לקחת אחריות / הודיה שמקה

מחלון חדרי הציצה אלומת אור הגשם דפק בחלון ואני התעצלתי לקום. הסתובבתי במיטה משכתי מעל ראשי את השמיכה והמשכתי לישון עוד דקה ארוכה. מהמטבח אני שומעת את אמא קוראת בקול גדול “בוקר טוב ילדים קומו התעוררו עוד מעט ההסעה.”
ואני מתהפך במיטה ולא קם שומע בבית את אחיי הקטנים מתרוצצים, מצחצחים שיניים ואני במיטה עוד דקה או שתיים. לפתע שקט דממה הבית שקט כולם יצאו.
אני מתעורר בבהלה מביט בשעון ומבין שאחרתי,פספסתי את ההסעה, הרעמים רועמים בחוץ. אני קצת פוחד. מתלבש מהר ולמקלחת ממהר מצחצח השיניים נועל נעליים ויוצא. פותח הדלת ומביט לשמיים הגשם יורד בעוצמה מי ייקח אותי עכשיו לבית ספר? אני מהרהר. לפתע אני מזהה את השכנה ממול יוצאת. היא מורה של כיתה א בבית הספר שבו אני לומד צעקתי “ענבל! ענבל! את נוסעת לבית הספר? האם אוכל להצטרף אליך?” הרוח נושבת בחוזקה וענבל לא שומעת. פתחתי את המטריה והתחלתי לרוץ, המטריה עפה מידיי מיהרתי לתפוס אותה. ברגע זה ענבל הבחינה בי. עצרה את הרכב לידי ושאלה “דני שוב אחרת את ההסעה? תעלה תעלה, תעלה מהר לאוטו אקח אותך איתי.”  התבישתי מעט ועליתי במהירות לאוטו בדרך התקשרתי לאמא כעסתי ושאלתי. מדוע לא העירה אותי ואמא אמרה לי בזו הלשון “דני, בני היקר מהיום זו אחריות שלך לקום להתכונן במהירות ולצאת לבית הספר בזמן. כל האחים שלך עשו זאת אני מצפה ממך כאח בכור, תיתן דוגמא לאחייך אני שמחה שהסתדרת ואתה בדרך לבית הספר תודה בשמי לענבל על הטרמפ.”
“אני סומכת עליך שממחר אתה תקום מוקדם יום טוב ולהיתראות” הוסיפה, אני שתקתי התבישתי. 
רציתי להגיד שהגשם והחורף הזה אשמים באיחור שלי,
רציתי לישון עוד קצת אבל שתקתי.
ידעתי שאמא צודקת כמו שהאחים שלי מיהרו לצאת לבית הספר כך גם אני יכולתי לעשות.
ממחר אני מבטיח לעצמי שגם ביום חורף קר אקח אחריות ואקום מוקדם ואצא לבית הספר בזמן.
המשכנו בנסיעה הגשם ממשיך לרדת העננים כיסו את  השמיים. הסתכלתי על העננים הם היו בכל מיני צורות וצבעים כשעלינו בכביש המוביל לבית הספר, השמש בצבצה ויצאה לה הקשת. חשבתי בליבי איזה יום נפלא מזל שיצאתי מהבית בזמן ופגשתי את ענבל שהביאה אותי לכאן. ענבל עצרה בחנייה ואני יצאתי מהרכב בשמחה. דילגתי לעבר בית הספר נכנסתי לכיתה בחיוך רחב החברים שאלו “דני, איך הגעת לכאן?”
” אספר לכם בהפסקה לא בזמן השיעור” לחשתי מאחורי גבי אני שומע את המורה “דני,שב. במקומך מיד! השיעור התחיל.”
בהפסקה כל החברים קפצו עלי הם היו סקרנים איך הגעתי לבית הספר. סיפרתי להם איך קמתי מאוחר ובמזל פגשתי את המורה ענבל שהביאה אותי לכאן החברים שלי התפעלו מאוד שעשיתי הכל להגיע לבית ספר גם שאחרתי את ההסעה הייתי גאה בעצמי שגם ביום חורפי אחד, הצלחתי להתגבר על העצלות ולהגיע לבית הספר.