היי, קוראים לי מייה ואני בת עשר וחצי, ואני לא אחת כזאת שכותבת יומנים – אבל את זה החלטתי שאני חייבת לספר למישהו, ולא ידעתי למי. ואז ראיתי שנורית, חברה מהכיתה שלי, כותבת יומן – אז החלטתי לאמץ את הרעיון.
כפי שכולנו כבר יודעים פרצה לצערנו הרב מלחמה מול הטרור, וכמו כולם, גם אנחנו היינו נורא מודאגים. ולא סתם – הרי זו היתה רק תחילתה של המלחמה (כך הסתבר בסוף), ולא ידענו כמעט כלום.
היו רק שמועות שהמצב לא כל כך טוב…
אמנם ההורים ניסו להרגיע אותנו, אבל עדיין נלחצנו. הרי בכל זאת – לא בכל יום פורצת מלחמה. טוב. שבועיים אחר כך הלכנו לבקר את סבתא רבתא שלי, וכמו תמיד, התיישבנו על הספה מעוטרת הכוכבים וסבתא התחילה בסיפור..
– “הפעם זה יהיה סיפור מיוחד ואמיתי..”
“בזמן תקופת השואה גייסו את אבא שלי לצבא הרוסי והוא עבד כתקן קטרים בתחנת רכבת.
אני עוד הייתי קטנה – בת שמונה – כזה קרה. אמא שלי ידעה לתפור יפהפה אז הרשו לנו להישאר במקום. היא היתה התופרת הכי טובה, אז היא עבדה בשביל הצבא הרוסי – תפרה מדים, ובתמורה הם הרשו לה לקחת קצת תפוחי אדמה, מלח ושמן הביתה.
אבל בכל זאת, לא היה לנו הרבה אוכל ואכלנו אפילו את הקליפות של תפוחי האדמה כחטיף בשביל להשביע את רעבוננו.
כשנהייתי כבר סבתא לנכדים ונינים, ניסיתי את ה”חטיף” וזה היה מר ולא טעים בכלל. אבל ככה זה: כשאין לך כמעט כלום, כל טעים!
יום אחד, הגרמנים הפציצו את תחנת הרכבת שבה אבא שלי עבד. אמא שלי, אני ואחותי הקטנה שהרגע נולדה, נורא דאגנו.
לאחר כיומיים ללא ידיעה, חזר הביתה ליומיים אבא שלי, שהיה בריא ושלם ושניצל בנס מההפצצות.
“רגע”, קטעה מייה, “לא היה לכן – כלומר לך ולאחותך דבורה (שכבר היתה בת שש) משעמם?”
“משעמם?” חזרה סבתא.
“כן, הרי לא היו לכן הרב משחקים!”
“א'” אמרה סבתא, “לא חשבנו על זה כל כך. וב’, הכנו גם בובות מבד ונייר. אלמד אותך אחר כך” ענתה והמשיכה בסיפור.
“נסענו ברכבת לרוסיה, ופתאום החלו הגרמנים להפציצה עם המטוסים. אמא שלי, אני, דבורה, ואחותי טובה, בת השנה (שנולדה) קפצנו מהרכבת ורצנו אל הגבעות וההרים. בסוף הגענו לרוסיה, והתחלתי ללמוד (סוף סוף!)”.
“אני יהודיה יחידה בכיתה, אינני משתתפת בשיעורי הדת, אינני זוכרת ילדים שהתחברתי איתם. אני זוכרת היטב חוויה שהשפיעה עלי מאוד: הפסקה בבית הספר, ואני משתתפת בגלגול בחבל. בת אחת קופצת ונכשלת, היא כועסת מאוד וצועקת כלפי “ז’דובקה!” (כינוי גנאי ליהודיה). אני נפגעת מאוד וחוזרת היתה בוכיה. אהרון דודי (שנשאר בחיים) מושיב אותי על ברכיו ומנסה להרגיע אותי: “את לא צריכה לבכות כשקוראים לך יהודיה – להיפך! את צריכה להיות גאה בזה! את בתם של אברהם יצחק ויעקב אבותינו, את בת ישראל!”. השיחה הזאת זכורה לי כחוויה שהשפיעה על גיבוש זהותי הלאומית, וגם עכשיו – אמנם זו לא תקופת השואה, ואנחנו לא בחוץ לארץ, אבל בכל זאת – אנחנו גם במלחמה. אבל אנחנו נלחמים לא סתם. אנחנו נלחמים בשביל המדינה שלנו, בשביל החופשיות, בשביל האחדות, ובשביל הניצחון!” כך סיימה סבתא את סיפורה, וכך גם אני.
סוף.
