יום אחד בתאריך 7.10 התחילה מלחמת “חרבות ברזל” והחל ירי רקטות ואזעקות בלתי פוסקות לעבר כל יישוביי גבול הצפון והדרום של המדינה.
פינו אותנו מביתינו, שנמצא במטולה. יחד איתנו את כל היישובים שנמצאים בגבול, הייתי צריך לארוז את כל הדברים החשובים, לעזוב את החדר שלי, את הבית שלי, את המשחקים שלי.
כשהגענו למלון בטבריה, להפתעתי כל חברי הטובים הלכו למלון קיסר ואני ומשפחתי למלון אחר ביחד עם אנשים ממעיין ברוך. הרגשתי עצוב וכועס שכל החברים שלי לא איתי, ואין לי כאן אף חבר זה הלחיץ אותי ופחדתי שהם ישכחו אותי ויתחברו לילדים אחרים, ישבתי בחדר, קצת בכיתי הרגשתי לבד, וחשבתי לעצמי שזהו… איבדתי את כל החברים שלי.
למחרת בבוקר התחננתי להורי שידברו עם מנהל המלון. וההורים שלי באמת ניסו לדבר איתו, אבל המנהל אמר שאי אפשר, שכל החברים שלי יבואו למלון, כי אין מקום. ניסיתי גם אני לדבר איתו, הסברתי לו והתחננתי בפניו, ואפילו בכיתי כי נורא רציתי שהחברים שלי יהיו איתי. הוא ענה לי: “תראה, יש לי רעיון אני אנסה להתקשר למנהל מלון קיסר ששם נמצאים שאר המפונים ממטולה ואנסה לדבר איתו ולשכנע אותו למצוא לך ולמשפחתך חדר במלון”. הוא התקשר למלון ודיבר עם המנהל וניסה לשכנע אותו במשך כמה דקות, לנסות למצוא חדר פנוי. המנהל של מלון קיסר דיבר עם הסגן שלו, שממונה על סידור החדרים, ביחד הם ניסו להזיז ולשנות אנשים מחדר לחדר ולמצוא חדר לי ולמשפחתי. אך לאחר זמן מה הבינו שזה בלתי אפשרי ולא יוכלו לפנות חדר ולהעביר אותנו למלון קיסר. מאוד התאכזבתי ולמרות זאת הודתי למנהל על המאמץ. הלכתי לחדר שלי חזרה והתחלתי לבכות, כי כל כך קיוויתי שנצליח למצוא חדר ולא יצאתי מהחדר עד הערב.
למחרת בבוקר, הסתובבתי במלון למצוא לעצמי תעסוקה וראיתי ילד עצוב שיושב ליד הקבלה משחק בטלפון שלו, הוא היה נראה ממש עצוב אז שאלתי אותו: “הכל בסדר?” והוא ענה לי: “לא כל כך…” שאלתי אותו: “איך קוראים לך?” והוא ענה לי: “קוראים לי אלון ופוניתי ממעין ברוך וכל החברים שלי הלכו למלון אחר ואותנו הביאו לפה, אני ממש עצוב כי אין לי פה אף חבר”. אמרתי לו: “באמת? זה אותו סיפור שקרה לי, אני מפונה ממטולה וכל החברים שלי במלון קיסר, דיברנו עם המנהל של המלון והוא דיבר עם המנהל של מלון קיסר ששם נמצאים כל החברים שלי והוא אמר לנו שאין להם מקום. ואם אני רוצה, אני יכול ללכת לבקר אותם שם או שהם יבואו לבקר אותי פה”, ואלון אמר לי: “באמת אוף חשבתי שאולי לנסות לדבר עם המנהלים, אבל אני רואה שאין טעם”
אמרתי לו: “רוצה לעלות לחדר שלי ונשחק במשהו? הוא ענה לי: “בסדר..”. שיחקנו ושיחקנו וממש התחברנו אחד לשני. יום למחרת שוב שיחקנו והאמת שהיה לנו ממש כיף ונהיינו חברים טובים.
היה כל כך כיף שאפילו לא זכרתי שהייתי עצוב, גם הבנתי שלא תמיד צריך את אותם חברים, וצריך להתפתח ולהכיר גם ילדים אחרים למרות שעדיין התגעגעתי לחברים שלי אבל היה לי ממש כיף גם עם אלון ואני חושב שגם לו היה ממש כיף איתי.
אחרי כמה ימים המנהל של המלון פנה אלי ואמר לי: “תקשיב, התפנה מקום במלון קיסר ואמרתי למנהל שם שישמור לך את החדר הזה, כי רצית נורא לעבור לשם”. לא ידעתי מה לומר, כי מצד אחד, היה לי ממש כיף עם אלון, אבל, מצד שני אני מאוד אוהב את החברים שלי. לא ידעתי מה לעשות… אז חשבתי מה לעשות, כי הרי אנחנו כן נחזור הביתה, ואני כן יפגוש אותם שוב. החלטתי להישאר במלון.
לאחר כמה שבועות, הודיעו לנו שנגמרה המלחמה ונורא שמחתי שאני יכול סוף סוף לחזור למטולה ולפגוש את החברים שלי, שהתגעגעתי אליהם מאוד. אחרי שהתמקמנו בבית, הכרתי לאלון את החברים שלי ואלון הכיר לי את החברים שלו והיה ממש כיף, התחברנו כולם שיחקנו והיינו יחד בלי סוף.
זאת הייתה התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים. הכרתי חברים חדשים והיה לנו ממש כיף ביחד כולנו (החברים הישנים והחדשים) צחקנו שמחנו ושיחקנו ביחד, קבענו מפגשים יחד, שנלך אחד לשני והחלטנו שלפחות פעם בשבוע נעשה משהו מיוחד. הרגשתי מאושר מאוד שהכרתי את אלון.
את חגיגות הניצחון של המדינה על אויבנו חגגנו יחד כולנו.
ואני… גם אני ניצחתי, לא נתתי לייאוש לשבור אותי, מצאתי חבר חדש והצלחתי להתגבר על המצב לבדי .
סוף .
