היי קוראים לי לביא, אני בן שש וחצי. ולפני כשבוע עברתי דירה, ומאז כל הבעיות התחילו לצוץ. הכל בעצם התחיל כש..
לילה אחד הרגשתי קצת מוזר, לא הצלחתי להירדם. לפתע שמעתי קולות מוזרים מהחדר שממול, אחרי זמן קצר אזרתי אומץ והלכתי לבדוק מה קורה שם.
שמעתי את אמא ואבא מדברים “איך נספר לו את זה?” שאלה אמא
אבא השיב לה: “הכול יהיה בסדר הוא יבין את זה כמו ילד בוגר.”
לא הבנתי על מה הם מדברים,
אבל אז…
ניסיתי ללכת חזרה לחדרי, דרכתי על הצעצוע שלי שעושה רעש. אמא ואבא הגיעו לבדוק מה קורה, פתחו את הדלת של החדר, והם ראו בחדר המדרגות אותי. שאלו “מה אתה עושה”? עניתי: דברתם.. לא הבנתי ממש מה קורה. אמא, על מה דיברתם?” אמא השיבה: “חמוד שלנו, אנחנו עוברים דירה, לעיר חדשה. לא רחוק. אבל אל תדאג, זאת דירה נחמדה עם גינה, תוכל לשחק עם השכנים ו.. יש שם בית ספר טוב, ואני בטוחה שתתחבר עם הילדים שיש בבית הספר. נמשיך לשוחח על כך מחר. לילה טוב חמוד.”
כעבור שבוע, הגיע יום המעבר.
בבוקר הלכתי לגן להיפרד מכל החברים שלי,
פגשתי את כולם, סיפרתי להם שאנחנו עוברים לעיר אחרת, הם הביאו לי מכתבים שכתבו לי ונפרדנו לשלום.
חזרנו הביתה לארוז את הדברים. אמא הביאה לי קרטון להכניס את כל הדברים שלי, כשסיימנו שמנו הכל ברכב,
ונסענו לעבר הבית החדש, כשהגענו, הבית היה נראה יפה, נקי, מסודר.
אולי לא הייתי בטוח שהבית הזה מאה אחוז אבל לפחות ידעתי שזה רק זמני עד שנעבור מפה עוד כמה שנים, וחוץ מזה אם אבא ואמא אמרו שזה מקום נחמד, אני סומך עליהם.
הלכנו לראות את העיר, והעיר מצאה חן בעיניי, אבל עדיין פחדתי מהמצב החדש, אולי אף אחד לא יקבל אותי בבית הספר? חששתי.
למחרת בבוקר , התארגנתי לבית הספר.
אמא שאלה אם אני מתרגש, עניתי לה שמאוד.
כשהגענו לבית הספר נכנסתי לכיתה והתיישבתי על יד ילד שאיני מכיר, דני שמו. המורה נכנס והציג את עצמו ואני הצגתי את עצמי בפני כל הכיתה.
בהפסקות הייתי לבד, כאשר נתנו עבודה בזוגות אף אחד לא רצה לעשות איתי. הרגשתי בודד. וכך היה שבועיים.
באחת ההפסקות באו אלי שני ילדים מהכיתה והתחילו להציק לי. הגיע דני, שנחשב לילד מאוד פופולארי בכיתה, אמר להם: “תעזבו אותו בשקט ותפסיקו להציק לו”!!! ושני הילדים ברחו. הודיתי לו על כך שעזר לי.
עברו יומיים, ודני הזמין את כל הכיתה למסיבת יום ההולדת שלו, ומאותו רגע ששמעתי שיש לדני יום הולדת חששתי נורא, וחשבתי בלבי “אם אגיע לשם בטח אף אחד לא ישים לב אלי, יצחקו עלי, על המתנה ובטח גם על הבגדים. טוב אז אין ברירה אני פשוט לא אלך”!
כשבית הספר הסתיים, אמא באה לאסוף אותי, שאלה לשלומי ומסתבר שכבר ידעה על יום ההולדת של דני. “אתה מתרגש ללכת ליום ההולדת של דני? יום הולדת ראשונה בבית הספר החדש.”
עניתי בעצבות: “לא נראה לי. אני לא מרגיש כל כך טוב, אולי עדיף שלא אלך.
ענתה אמא: “מה? איך? אתה הרי הרגשת מצוין לפני רגע…
אולי זה תרוץ כדי לא ללכת? אני מכירה אותך לביא. בוא תספר לי מה קרה? ממה אתה חושש?” עניתי לה: “אספר לך.. אולי יצחקו על המתנה שאני יביא ואולי בכלל לא יתייחסו אליי? “
אמא ענתה בקול מרגיע: “מתוק שלי, הכל יהיה בסדר, לביא מאוד יאהב את המתנה. חוץ מזה שאתה הרי כל יום מספר לי כמה עזרת לילדים בכיתה וכמה שאתה טוב עם כולם. ומי שעושה טוב – חוזר אליו טוב. זה פשוט. תלך ואני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר.
למחרת, יום ההולדת הגיע. לפני שנכנסתי לביתו קצת חששתי, ועוד רגע ממש מחצתי את המתנה שהייתה בידי. לביא קיבל אותי בסבר פנים יפות. ולהפתעתי כולם אמרו לי שלום ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף אליהם למשחק. כולם רצו לשבת על ידי. והיה לי מאוד כיף! .
הבנתי שגם אם הם לא מראים את זה בימים מסוימים זה לא אומר שהם לא רוצים להיות חברים של. בסוף התחברתי לכולם, וגם הילדים שהציקו לי בהתחלה, הפכו לחברים הכי טובים שלי.
חשבתי בליבי כמה הולכת להיות לי שנה מוצלחת ביותר וכך בדיוק היה.
