סיפור זה, אספר לכם, מהיכרותי שתי בנות.
שם האחת – לירן, בת גילי, בת שמונה שנים בעלת שיער ארוך, חלק, בצבע חום, עיניים כחולות ופניה כשל
בובה.
ושם השנייה – שירה, שגם לה היה שיער חלק בצבע חום.
עם שירה, כל בת אהבה מאוד לשחק והיו לה המון חברות.
אך יותר מכל הבנות שירה אהבה לשחק עם לירן.
ללירן, חוץ משירה היו עוד ארבע חברות, אבל לירן הכי אהבה לשחק עם שירה.
יום אחד, לירן הזמינה את שירה אליה הביתה ושירה נענתה בשמחה רבה.
שירה הגיעה אל ביתה של לירן ולירן שמחה בכך מאוד.
לירן ושירה שיחקו יחד את המשחק האהוב עליהן. בשלב מסוים, שירה התלוננה, שלירן מרמה במשחק.
היה ויכוח ושירה לא רצתה להיות יותר חברה של לירן, לכן שירה הלכה נעלבת מביתה של לירן.
כעבור שבועיים בבית הספר שירה ולירן השלימו, אך עדיין לא חזרו להיות חברות קרובות כל כך, כפי שהיו
לפני המריבה.
יום אחד בשיעור תורה, לירן הרגישה מתוך הלימוד, שהשם אמר לה להשלים עם שירה שלום של אמת.
לירן הזמינה שוב את שירה וקיוותה מאוד ששירה תבוא שוב, למרות הפעם הקודמת שהיא נעלבה והלכה.
ובאמת, איזה פלא!! שירה הגיעה!!
לירן מאוד מאוד שמחה, כי הרגישה שחוץ ממנה, זה עושה גם נחת להשם.
לירן פנתה לשירה ואמרה לה: “אני מצטערת על מה, שעשיתי לך פעם קודמת.
אני רימיתי, כי רציתי שיהיו לי עוד חברות טובות ולא הבנתי, שמרמה לא משיגה חברות אלא ההיפך, כי
פגעתי בך” ואז שירה אמרה: “אני נפגעתי רק מפני, שבאמת אכפת לי ממך ולכן נפגעתי”
לירן ושירה השלימו בלב שלם וחזרו להיות החברות הכי טובות.
כעבור שנים של אושר וקירבה, שאלה שירה: “את זוכרת שפעם רבנו? למה רבנו בכלל?”
ולירן שאלה: “מתי רבנו? אני לא זוכרת בכלל שרבנו!!”.
לירן ושירה חזרו לשחק שוב ושב, פעם ועוד פעם כאילו הן לא רבו מעולם.
כשהן התבגרו והיו בצבא הן ניצחו ועם ישראל ניצח רק
בזכות החברות הנהדרת ובזכות ברכת השם, כי השלימו מתוך חיבור להשם.
שירה ולירן היו חברות קרובות ממש.
ואפילו כשהן התחתנו, הן המשיכו לבקר האחת את
השנייה ואפילו ילדיהם היו חברים מאוד טובים.
