פתאום אבא שלי ראה מולו מחבל המחזיק רובה גדול.
הוא כיוון את הרובה לכיוונו.
ולפתע נשמע קול הירי.
היה עשן ובומים, אף אחד לא באמת ראה, אבל גם מי שלא ראה, שמע את צעקות הכאב והבכי.
כשחלף קצת העשן, הגיע חייל שהיה עם אבי בישיבה באותה הכיתה. הם לא היו חברים, בכלל לא. בישיבה הם כל הזמן רבו ותיעבו אחד את השני. אולם ברגע האמת החייל ההוא הבין שמשהו לא כשורה קרה. אבי ניסה לסמן לו והצביע לו על הצוואר, והוא מיד הבין.
החיילים בפלוגה התקשרו והזמינו תגבורת, אך באותו זמן אותו החייל שהיה במריבה עם אבא שלי לא היסס, ולקח אותו על האלונקה ורץ.
הוא רץ ולקח אותו למסוק שהזמין. החייל עלה איתו אל המסוק ותוך דקות הם מצאו את עצמם בבית החולים. רגע לפני שהכניסו את אבא שלי אל החדר החייל מהישיבה לחש לו משהו, “תשמע דביר, אני יודע שיש מתח ביננו, אבל רציתי לומר לך משהו, אני רוצה לפתוח דף חדש, גם אם הם לא היינו פעם חברים, אני אעזור ואעשה כל מה אני יכול בשביל ליצור חברות חדשה”.
החייל סיים את המשפט בהרגשה מודאגת ובתפילה עמוקה לריבונו של עולם שיציל את חייו של אבא שלי.
החייל ישב מחוץ לחדר וקרא פרקי תהילים.
בינתיים בבית אמא שלי בדיוק בישלה ארוחת צהרים ואני הכנתי עם אחותי ציור לאבא, כתבנו, ציירנו, והדבקנו מדבקות ונצנצים. אמא שלי הלכה לרגע לחדר להביא משהו ובאותו רגע נשמע צלצול של הטלפון. מפקד הפלוגה התקשר לספר מה קרה.
פיה נשער פעור, היא לא האמינה למה ששמעה ולא הוציאה הגה מפיה. היא רק חשבה מה יהיה עכשיו וכיצד תספר לנו. היא בכתה ובדיוק באותו הזמן אחי הקטן נכנס לחדר ואמר שהוא רעב, אמי אפילו לא שמה לב עד שהוא שאל: “אמא מה קרה, למה את בוכה?”
באותו רגע אמי ראתה שהוא בחדר, אבל לא הצליחה לדבר. אמא שלי נגבה את הדמעות וסיפרה לנו מה שקרה עם אבא בעזה ואז אמרה שהכל יהיה בסדר בעזרת השם, אבל איך שהיא הייתה נראית לא הייתי בטוחה שהיא באמת מתכוונת למשפט שאמרה, ואני ישר רצתי אל השולחן יצירה לקחתי את הדף שאני ונטע ציירנו לאבא ובאתי לקמט אותו, אבל נטע עצרה אותי, היא אמרה לי: “רוני, מה את חושבת שאת עושה?!? עכשיו בגלל שאבא שלנו נפצע בעזה את חושבת שהוא לא ירצה לקבל את הציור? להפך! זה הרבה יותר ישמח את אבא, ואנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו!”
בכיתה סיפרתי לבנות, זה היה לא פשוט אבל הצלחתי, בנות עזרו לי ועודדו אותי.
כשחזרתי הבייתה אמא אמרה שהיום הרופאים אמרו שאבי לאט לאט מרגיש הרבה יותר טוב והוא גם לא במצב של סכנת חיים כמו שהיה בהתחלה, וזה ממש נס, נס מטורף שלא היה כמוהו!
היום לא הצלחתי להירדם מרוב שמחה שמחר אנחנו הולכים לבקר את אבא ושעוד כמה שבועות של טיפולים הוא יחזור הבייתה וזה שהוא כבר לא בסכנת חיים. כמעט ולא הצלחתי להירדם. הסתכלתי על נטע ששכבה במיטה שלה והיא לחשה לי: “רוני, נראה לי שכשאמא אמרה שהכל יהיה בסדר היא גם התכוונה לזה באמת”. חייכתי אליה. “כן”, אמרתי. “אנחנו לא אבדנו את התקווה והמשכנו להתפלל לקדוש ברוך הוא וקרה לנו נס”.
