“רוץ שמאלה, ברח, מהר, עכשיו רוץ מהר ימינה, תיזהר מאחורייך”, היריב מת.
אולי זו נשמעת שיחה מוזרה, אבל זה רק משחק, חלק משיחה של אורי עם החברים שהוא לא מכיר…
אורי הוא ילד לא גבוה ולא נמוך, עם שיער חום כהה ועיניים בהירות, הוא ילד חכם, שקט, וגם קצת ביישן. בכיתה, הוא יושב מול המורה. בהפסקות הוא אוהב לשחק כמעט לבד, למרות שהילדים בכיתה תמיד ניגשים אליו. כמעט בכל יום מגיע הביתה, אוכל ארוחת צהריים חמה, שהוא מחמם לבד במיקרוגל, מכין שיעורי בית ומדליק את המחשב. כך הוא מתחבר לכל החברים במסך שהוא לא תמיד מכיר והם מתחילים לשחק….
במשחק מחשב הוא מרגיש הכי טוב עם עצמו, מהיר, זריז, בעל עוצמה וכל מה שצריך בכדי להביס את היריב שהוא משחק נגדו. הוא שחקן מעולה. מאחורי המסך שרק שומעים את הקול שלו ולא רואים אותו, יש לו הכי הרבה ביטחון. כאילו לובש איזו חליפה מיוחדת שנותנת לו כוחות של גיבור על, הוא מחסל את כל היריבים שלו. וכך חוזר הסיפור מידי יום.
בבקרים הוא בא לבית הספר, ונראה ילד אחר. כאילו מדובר בשני ילדים שונים, הילד מאחורי המסך והילד מבית הספר.
ביום שני בבוקר, בהפסקה הראשונה, קרא לו נדב מרחוק “אורי, אורי”. אורי הסתובב ולא הבין מי קורא לו. שוב שומע קול “אורייי” ואז הוא שמע וגם ראה את נדב מהכיתה שלו, צועק לו ומניף את הידיים שלו מהמגרש כדורגל, “בוא”. אורי ניגש בהיסוס עם ראש למטה, לא מבין מה הוא עשה.
נדב אמר לו: “איזה שחקן טוב אתה”, אורי השיב לו: “מאיפה אתה יודע”?. “מה, לא שמת לב ששיחקת איתי אתמול במחשב…” נדב אמר בחצי חיוך. אורי פתח את העיניים בפליאה וענה: “לא, לא…. לא ידעתי שזה אתה” ונדב מיהר להגיד לו ” אתה ממש תותח, רוצה להצטרף אלינו למשחק כדורגל”, אורי סירב בנחמדות, בטענה שלא שיחק הרבה זמן. נדב צעק לו, “אם תתחרט, אנחנו כאן, פשוט תצטרף אלינו”.
נדב פנה לכל החברים שהיו סביבו וסיפר להם, “אתם לא יודעים ? איזה שחקן יש לנו בשכבה”
אורי הקשיב מהצד וחייך חיוך רחב. בהפסקה הזאת אורי לא הצטרף.
אבל שמע את כל רעש של הילדים שמשחקים, קריאות העידוד של הילדים שהיו מסביב המגרש וצפו במשחק,, ואז חשב לעצמו, זה דווקא נחמד. נראה שהם מקבלים המון אהבה רק כי הם עושים משהו שהם אוהבים, משחקים יחד.
בעוד הוא מהרהר לעצמו, הקפיץ אותו הצלצול שאומר לכולם לחזור לכיתות. אורי רץ לכיתה, כי הרי הוא אף פעם לא מאחר. נכנס בהתרגשות שלא הכיר קודם וישב במקומו.
אחריו נכנסו שאר ילדי הכיתה, קצת צוחקים, קצת פצועים, קצת מתווכחים על השחקן המצטיין, ואם הפנדל היה נכון או לא.
וכמו בכל יום, אורי חזר הביתה, חימם לעצמו אוכל, סיים שיעורים ונכנס לשחק במחשב. המחשק היה נחמד וכייף כמו תמיד, אבל היה חסר לו משהו… משהו מוחשי.
בלילה במיטה, ממש לפני שנרדם נשא תפילה קטנה ואמר “שמע ישראל”.
למחרת, ביום שלישי, בהפסקה הראשונה, אורי כבר הגיע למגרש כמעט ראשון, כל הילדים שהכיר וגם שלא נתנו לו כיף והוא החל לשחק איתם.
האמת, בכדורגל הוא לא היה הכי טוב כמו שבמשחק מחשב. אבל מה זה משנה, הוא הכי נהנה ממנה בעולם!
