בס”ד
משה שמואל לנזמן החליט לעלות לארץ, זאת היתה החלטה לא כל כך פשוטה.
בעיקר לא כשהוא היה בן 18 ובעיקר לא כשאף אחד מהמשפחה שלו לא הסכים לעלות איתו.
משה הגיע ממשפחה מסורתית שגרה בפלורידה שבארצות הברית, והוא הבין שאם הוא כבר יהודי
הוא יכול לממש את זה רק בארץ ישראל! לכן ב כ”ו בתמוז, בדיוק ביום הולדת ה 18 שלו הוא לקח
את החפצים שלו ועלה לארץ ישראל. אתם חושבים שהכל היה לו קל בארץ? – ממש לא.
הוא הגיע לארץ חזר בתשובה, אבל הוא לא ידע בכלל עברית, הוא הסתבך במציאת חדרים
ואוטובוסים ולקח לו זמן למצוא את עצמו, אבל הוא היה כל כך נחוש בדעתו שהוא התאמץ לתקשר
עם אנשים וללמוד עברית ככה שלאחר מספר חודשים הוא התחיל קצת להתאקלם בארץ.
עכשיו בואו נעבור מספר שנים אחר כך, הוא התחתן עם בחורה בשם שירה, הם ילדו
שלושה ילדים – צופית, שלמה דוד [או בשם החיבה שלו דידי] ואריאל שהיה ממש בן כמה שבועות.
משה היה עושה הרבה חסד וצדקה לאנשים ובאותה תקופה הוא עבד ברווחה.
הוא היה הולך למשפחות במצוקה בעיר ירוחם מטעם הרווחה ובודק כיצד ניתן לעזור להם.
באחד מביקוריו ברווחה, נסע משה למשפחה הודית, שני ההורים היו שיכורים והייתה להם תינוקת
בת שבועיים, משה הגיע לבית שלהם, והוא ראה תינוקת בת שבועיים זרוקה על הרצפה,
הוא ראה אותה וישר החליט שהוא זה שיעזור למשפחה הזו, הוא יאמץ אותה!
אשתו שהייתה אז שירה בדיוק הניקה את אריאל, בנם הקטן אז משה הביא את התינוקת אליהם
הביתה ואשתו פשוט הניקה את שני התינוקים אריאל ורותי[כך קראו לתינוקת] בייחד!
כך שירה ומשה טיפלו וגידלו את רותי ביתם המאומצת עד שהיא גדלה והקימה משפחה משלה.
אבל תמיד היא זכרה את משה, מי שהציל אותה והיא אהבה אותו כאילו הוא היה אביה האמיתי.
