בס”ד
התלמידה החדשה בכיתה
פעם אחת בכיתה ה2 בנות הגיעה תלמידה חדשה ושמה חנה.
חנה אהבה בעיקר לקרוא ספרים.
כשהיא באה לבית ספר המורה אמרה לה שתשב ליד דנה, אבל דנה לא רצתה שחנה תשב לידה.
המורה אמרה לדנה: “חנה תשב לידך וזהו!.”
כשהיה צלצול להפסקה חנה שאלה את החבורה: “אפשר להיות איתכם?” אמרו החברות: “לא!”
חנה שאלה גם את החברות האחרות שענו לה גם לא!.
כל ההפסקה חנה ישבה לבד.
כשהגיע השיעור הבנות תיכננו לעשות על חנה חרם.
כשהיה צלצול להפסקה השנייה הבנות התחילו עם החרם.
חנה נגשה אליהם ושאלה עם אפשר לשחק איתכם? והבנות לא הגיבו.
כל הפסקה ישבה חנה עצובה .
בשיעור חנה שאלה את דנה אם אפשר להשאיל ממנה עיפרון?
אבל דנה לא הגיבה.
חנה הלכה ושאלה אחת אחת מהבנות ואף אחת לא ענתה לה.
חנה הלכה למורה ושאלה אם אפשר לקבל עיפרון וכמובן שהמורה נתנה לה.
בצלצול הביתה חנה יצאה עצובה. דנה ושחר ראו את חנה ושמו לה 2 תיקים בדרך כדי שהיא תיפול. לא שמה לב ונפלה.
היא קמה ולא יכלה לדרוך על הרגל אז היא צלעה על הרגל עד הבית.
כשהגיעה הביתה אימה שאלה אותה מה קרה חנה? חנה ענתה: “נפלתי”
ימה לקחה אותה לרופא, עשו לה צילום והתברר שיש לה שבר ברגל. בבית חולים שמו לה גבס והרופא אמר שהיא צריכה להיות איתו חודש וחצי.
חנה חזרה עצובה וכאובה לביתה. יום למחרת חנה הלכה לבית ספר עצובה מאוד. אימה לקחה אותה עם הכיסא גלגלים עד למקום שלה בכיתה.
המורה שאלה: “מה קרה חנה?” חנה ענתה לה ואמרה: ” נפלתי ושברתי את הרגל”. המורה אמרה: ” לא נורא חברה תסיע אותך, תעזור לך ותשחקו יחד”.
אך חנה אמרה בליבה הלוואי שהחברות שלי היו מתייחסות אלי.
כשהיה צלצול להפסקה הראשונה אף אחת לא ניגשה.
עד שהיה יום ועוד יום ועוד יום עד שעבר חודש וחצי, וחנה הורידה את הגבס.
וחזרה לבית ספר שמחה אך עצובה בגלל החרם שעשו עליה.
חנה החליטה שהיא תספר למורה ולמנהלת שעושים עליה חרם.
בשיעור האחרון המורה שוחחה עם הבנות בכיתה. המורה מאוד כעסה ואמרה להם שחנה ילדה חדשה, וכהה לא מקבלים ילידם חדשים לכיתה. המנהלת גם נכנסה ואמרה לבנות: “מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך”.
הבנות בהינו שהן טעו ודיברו בינהן והחליטו שמחר הן יתיחסו יפה אל חנה ויבקשו ממנה סליחה.
למחרת בבוקר, פגשה חנה את הבנות בכיתה, הן ניגשו אליה וביקשו סליחה והבטיחו שיותר לא יפגעו בה. ודנה במיוחד ביקשה סליחה באופן אישי שהיא לא רצתה שהיא תשב לידה.
הן הכינו לה הפתעה בכיתה. חנה נכנסה לכיתה, על הלוח היה שלט גדול שכתוב עליו “סליחה חנה” וכל הכיתה אמרו בקול רם סליחה וניגשו לחבק אותה. חנה אמרה לבנות שהיא סולחת להן ומהיום כולן ישחקו יחד.
המנהלת והמורה אמרו לבנות כל הכבוד שביקשתן סליחה ועשיתן תשובה וניתן לכן צו’פר משחק בחצר לכל הכיתה.
מאז כולן היו חברות של כולן והיו מאוד שמחות.
