השליחות שלי
שלום ילדים קוראים לי אריה ואני מהמשפחות המפונות, כן כן אני יודע שזה נשמע קצת מוזר, אבל אני הייתי גר בעוטף עזה עד שפינו אותי ואת כול משפחתי. טוב אז אני אתחיל לספר מההתחלה. זה התחיל כשנולדתי, בתור תינוק קטן וחמוד ומקסים וכו’, ההורים שלי רצו לנסוע לשליחות. אבל הם לא רצו לצאת מארץ הקודש, ארץ אבותינו, הם רצו גם לחזק עוד מקומות שאין בהם הרבה יהודים. אז הם החליטו לעבור לעוטף עזה. אני גדלתי שם והייתי רגיל לאזעקות מידי פעם, עד שפרצה המלחמה מלחמת חרבות ברזל ואני בתור ילד בן 9 פחדתי מאוד. עד שהרגע קרה… לילה אחד לפני שפונינו שמעתי רעשים
מכיוון הסלון ידעתי שזה יכול להיות הסוף שלי ושל משפחתי. מיהרתי בזריזות לחדר השינה של ההורים שלי פתחתי בעדינות את דלת החדר… פתאום שמעתי קול בס מאחורי אומר: “ילד מה אתה עושה פה?” לא רציתי להסתובב לאחור כדי לראות מי זה, אבל הייתי חייב, הסתובבתי לאחור וראיתי דמות שחורה עם אקדח מסתכלת עלי, שאלתי את הדמות בגמגום: ” מה אתה רוצה ממני?” “אני לא רוצה ממך כלום ילד…” ” אז מה אתה רוצה?” שאלתי. ” אני רוצה את אביך” הוא אמר, “ב… בסדר” עניתי והראתי לו את הדרך לחדר של אבי. למה אני עשיתי את זה אתם בטח רוצים לדעת, עשיתי את זה כי ידעתי שאם אני לא אעשה את זה זה יהיה סוף החיים שלי.
ואז הוא חטף את אבי זה היה כל כך מבהיל, לא חשבתי שזה מה שיקרה ומאז איני יודע איפה אבי. אני גר פה בירושלים עם אמי ואחי הגדול שבאותו לילה היה בישיבה. אני לא גר בבית רגיל אני גר בבית מלון. זה בטח נשמע לכם כיף כי מן הסתם כולם רוצים לגור בבית מלון. אבל אצלי זה ממש לא ככה, תחשבו שאתם בבית מלון יש לכם את כל מה שאתם רוצים אבל רק לחשוב על זה שאין לכם בית. ואצלי זה אפילו עוד יותר גרוע כי זה מרגיש כאילו אין לך אבא כי הוא חטוף ונמצא עכשיו בעזה.
טוב אבל תמיד יש סוף טוב לסיפור, אז לאחר כמה שבועות של דאגה ולחץ שמענו שאבי ניצל וששחררו אותו, התחלנו כולנו לרקוד ולקפוץ משמחה, ואז אמי אמרה שנלך לראות את אבי בבית הרפואה מתאושש. אז יצאנו מהר בשיא המרץ אל בית הרפואה הקרוב, זה היה כמו תחיית המתים!
נפגשנו, התחבקנו. והבטחנו אחד לשני שלעולם לא ניפרד.
טוב בטח אתם חושבים לעצמכם: למה אין סוף לסיפור? אז ניראה לכם ששכחתי אתכם. הסוף היה שאני ומשפחתי הלכנו ביחד לאנשים שאמרו לנו שהם מפחדים מהמצב, וסיפרנו להם על הסיפור שלנו.
סוףף!!!! בחסדי ה’ כמובן !
