שלום, אני שחר ואני רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי. הכל התחיל לקראת סוף מחצית א’ של שנת הלימודים. הייתי בבית של סבתא שרה. סבתא שלי הייתה במרפאת עיניים ואני ואבא שלי שמרנו על סבא שלי, פסח. בדיוק הגעתי מבית הספר שלי, “יהודה הלוי”. אני למדתי בכיתה ג’ וסבא פסח היה אחרי ניתוח בברך והוא היה עם הליכון, אז שמרנו עליו עד שסבתא שלי חזרה מהמרפאה ואני ואבא הלכנו הביתה.
כעבור חודשיים
היה לי יום הולדת והייתי בת 9. חגגנו כבר עם הצד של אמא, אז רצינו לחגוג גם עם הצד של אבא. אז כבר סבא פסח לא היה צריך הליכון, רק כל היום נח על הכורסה שבסלון של סבתא. כולנו נהנינו. בסוף חיבקתי את סבא והלכתי עם אבא, אמא ואחי רועי הביתה.
כעבור חודשיים – שלושה
כעבור כמה חודשים סבא פסח התחיל להרגיש לא כל כך טוב והוא הלך לבית החולים 3 פעמים, פעם לבית חולים ופעם הביתה.
בפעם השנייה כבר לא התאפקתי כל כך, דאגתי לסבא שלי. באמצע הלילה כשכולם ישנו, ידעתי איפה המפתחות של הבית.
פתחתי את המגירה שבה נמצאים המפתחות ולקחתי אותם. למזלי אמא, אבא ואח שלי ישנו שינה עמוקה ולכן חמקתי בקלות מהבית. ידעתי שסבא ישן הלילה בבית החולים. חמקתי בשקט מהבית ולקחתי איתי את המפתחות של הבית וכשהגעתי למגרש החניה מתחת לבית, גיליתי שאני לא יכולה ללכת לבית החולים לבד, כי לא היה לי טלפון ולא את המפתח לאוטו, זאת אומרת, היה לי, אבל גם אם כן, לא ידעתי לנהוג ולכן ידעתי שאני צריכה תוכנית, אז הלכתי הביתה מאוכזבת ובבית חיכתה לי הפתעה.
בבית
כשהגעתי הביתה, חיכתה לי שם הפתעה. מסתבר כשיצאתי, אמא הייתה ערה אבל רצתה לראות מה אני זוממת. היא חיכתה לי שם עצבנית ושאלה אותי מה עשיתי מחוץ לבית בשעה 23:15 בלילה ומה אני זוממת. עניתי לה, מגמגמת, שכל כך דאגתי לסבא פסח שלא הצלחתי להירדם.
אמא הרגיעה אותי ואמרה שסבא בסדר ואני נרגעתי והלכתי לישון, אבל לפני שנרדמתי פקחתי רגע את העיניים ושאלתי את עצמי אם מה שאמא אמרה באמת נכון ואם סבא פסח באמת בבית? שאלתי את עצמי וניסיתי לחשוב על תכנית טובה אבל הבנתי שאין לי ברירה אלא לבקש מאמא להסיע אותי לבית של סבתא ולראות את סבא.
בבוקר
בבוקר התעוררתי ממש מוקדם ורצתי לחדר האמבטיה. בערב, לפני שנרדמתי אמא נכנסה לחדר ואמרה שמחר לא הולכים לבית הספר והולכים לבקר את סבא בבית החולים.
צחצחתי שיניים והתלבשתי. אמא התעוררה ואמרה לי בוקר טוב ורצה להעיר את אבא ורועי. בזמן הזה אני סיימתי להתארגן ובדיוק ישבתי לאכול וסיכמתי עם אמא שיוצאים בעוד רבע שעה.
רבע שעה אחר כך
בשעה 7 וחצי אמא, אבא, אני ורועי כבר ישבנו במכונית. אבא הניע את המכונית וכולנו יצאנו לבית החולים הדסה עין כרם.
בבית החולים
כולנו צעדנו במסדרונות הארוכים של בית החולים והתיישבנו בלובי של בית החולים. אבא רצה להתקשר לסבתא שרה כדי שתוביל אותנו לחדר שבו סבא נמצא. כשסבתא אמרה לנו, צעדנו בחיפזון לחדר מספר 14 שבקומה השניה.
פתאום קצת חששתי לראות את סבא פסח שוכב במיטת בית חולים ואמרתי לאמא שאני רוצה לחזור הביתה. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שלא לפחד ושהכל יהיה בסדר וזה הרגיע אותי.
בחדר מספר 14 שבקומה השניה
בקומה השניה בחדר מספר 14 שכב סבא וישן. סבתא קמה מהכיסא שבו ישבה והלכה לקראתנו בשמחה ואמרה לנו שסבא נרדם בדיוק לפני רגע ושצריך לשמור על שקט.
הוצאתי מהתיק צד שלי שהיה עליי פנקס סקיצה קטן ותלשתי ממנו דף. לאחר מכן הוצאתי מהתיק גם עט וכתבתי על הפתק “סבא אני אוהבת אותך”. ציירתי מסביב לבבות והנחתי על השידה שהייתה על יד המיטה והלכתי עם אמא, אבא ורועי הביתה.
לאחר חודשיים – שלושה
לאחר כמה חודשים, רועי הזמין חברה הביתה אחרי בית הספר. ראיתי את הפנים של אמא, כששאלתי אותה אם סבא פסח בסדר או שמשהו קרה לו.
אמא אמרה לחברה של רועי שהיא תצטרך להיות בבית שלנו פחות זמן, כי קרה משהו…
ואז ידעתי שה”משהו” הזה, זה משהו שקרה לסבא. ברגע שהחברה הלכה, אמא אמרה לי שסבא נפטר ובן רגע פרצתי בבכי.
אבל ידעתי שסבא תמיד איתי לא משנה מה יקרה.
