יום אחד ליאה התעוררה בבוקר בשעה 06:00 בדיוק. זה היה בוקר גשום אחד וליאה הלכה לבית הספר, ועבר עליה יום רגיל בבית הספר. אחרי שהיא חזרה הביתה- ליאה הכינה את שיעורי הבית שלה ואז הכלב שלה- בונקי- בא והתחיל לקפוץ עליה. ליאה ליטפה את בונקי ושמה לב שהגיע הזמן להוציא אותו לטיול. הם יצאו לטיול והטיול התארך ועד שהם חזרו הביתה היה צריך כבר ללכת לישון.
למחרת בבוקר ליאה ראתה את בונקי לועס לה את כל הנעליים. היא רצה אליו וניסתה למשוך את הנעל שלה מהפה שלו אבל לא הצליחה והנעל כבר היתה קרועה לגמרי. לא נורא, בונקי, היא אמרה. אתה תקבל צעצוע-נעל משלך ותוכל ללעוס אותו במקום את הנעליים שלי. בונקי היה כלב חכם והבין מה ליאה אומרת לו, אז הוא שמח מאוד ובקושי הצליח לחכות לצעצוע-נעל החדש שלו. אבל ליאה היתה צריכה ללכת לבית הספר באותו הבוקר ולא היתה יכולה ללכת העם בונקי לקנות לו צעצוע- נעל משלו עדיין. ליאה הלכה לבית הספר עם החברות שלה ובכניסה עמד מישהו שקוראים לו ריו הוא הגיע ממקסיקו והיה מביא לבית הספר אוכל מקסיקני חריף במיוחד, לפעמים בוריטו ולפעמים טאקוס, אבל צ’ילי מקסיקני חריף במיוחד היה המאכל האהוב עליו. ליאה שמחה לראות אותו כי היא הכירה אותו שנים. גם היא הגיעה ממקסיקו לפני כמה שנים והם למדו ביחד באותו בית הספר שם. מאז שהוא הגיע לבית הספר, לפני כמה חודשים, היא הרגישה פחות בודדה כי זה נחמד יותר שיש מישהו שמבין את השפה שלך ואת איך שאתה חושב. הוא גם היה שונה משאר הילדים בכיתה שלה, היה נחמד ומנומס, וגם היה לו שיער ארוך עד הישבן, וליאה חיבבה אנשים שחושבים שונה אז היא חיבבה אותו. הם דיברו קצת והמשיכו ללמוד עד שהיום הסתיים.
ברגע שליאה חזרה הביתה מבית הספר היא שמה לב שמשהו שונה. לקח לה קצת זמן להבין שבונקי נעלם. היא קראה לו והוא לא הגיע. ליאה היתה מאוד עצובה כי בונקי היה מאוד קרוב ללב שלה, וכשהיא עברה ממקסיקו ועוד לא ידעה את השפה ולא הצליחה לדבר עם אף אחד- הוא היה החבר היחיד שלה. היא לא ידעה מה לעשות והחליטה שתשאל את ריו אז היא התקשרה אליו ושאלה אותו אם הוא יכול לעזור לה לחפש את בונקי. הם הדפיסו ביחד מודעות שהיה כתוב בהן: “הלך לאיבוד כלב בן 8 שקוראים לו בונקי. הוא בצבע שחור עם כתמים לבנים. הוא מאוד קרוב ללב שלי ומי שמוצא אותו יקבל פרס”.
ליאה וריו הלכו ביחד ותלו את המודעות. הם גם שאלו את האנשים שהם פגשו בדרך אם הם ראו את בונקי וגם צעקו- בונקי, בונקי, אבל לא מצאו אותו.
בדרך הם עברו ליד החנות שבה קונים אוכל וציוד לחיות, ופתאום ליד החנות הם ראו את בונקי! ליאה רצה אליו ובונקי רץ אליה וקפץ עליה. המוכר מהחנות יצא אליהם ושאל אותם- “האם זה הכלב שלכם?”, וליאה אמרה שזה הכלב שלה. אז המוכר אמר לה שהכלב נכנס לחנות וניסה לקחת את הצעצועים, בעיקר צעצוע אחד בצורת נעל. ליאה נזכרה שהיא אמרה לבונקי שהם יקנו ביחד צעצוע והבינה שבונקי חשב שהולכים לקנות צעצוע… אז היא קנתה לו את הצעצוע-נעל שהיא הבטיחה לו והם חזרו שמחים הביתה. איזה מזל שיש לי חברים, חשבה ליאה.
