משחק כדורסל

 הי קוראים לי איתי, כרגע אני בבית ואני כותב את היומן הזה כי אני חושב שחשוב שמישהו יכיר את הסיפור האמיתי. הכל התחיל לפני יומיים אחרי משחק הכדורסל
בהפסקה. כל הכיתה הייתה שם – הבנות עשו צמות אחת לשניה ואנחנו שיחקנו, גם גלי
שיחקה איתנו, רובנו חשבנו שמוזר שהיא אף פעם לא עושה צמות עם אחרות אבל כולנו
חשבנו שהיא בכל זאת ממש מגניבה. כשההפסקה נגמרה החלטתי לחזור לכיתה. את
מה שאני מספר עכשיו אני לא יודע כי הכיתה שלנו נמצאת ממש מול המגרש והמקום
שלי ממש ליד החלון, ולכן, למרות שהלכתי אני יודע מה קרה. כיתות ב נכנסו למגרש
אבל תומר לא הפסיק לשחק ואם תומר לא מפסיק לשחק אף אחד לא מפסיק לשחק. זה
היה הכלל לגבי בערך הכל. אז הם המשכו לשחק ואחד הילדים משכבת ב’ אמר בקול
קטן ודק ״היי ילדים המגרש שלנו עכשיו ההפסקה שלכם נגמרה״ ותומר אמר בצורה
גסה ״קרציות עופו או שנרביץ לכם, מובן?״, היה ברור שהילדים הקטנים פחדו אבל
אחת הילדות מהקבוצה אמרה בקול קטן ומפונק – ״אסור לכם להרביץ לנו!״ ראו על
פניו של תומר שהוא מתעצבן יותר ויותר והוא אמר להם כאילו הוא מצווה עליהם
״חבר’ה בואו נרביץ להם״. ״אבל תומר״ אמר ליאור ״יענישו אותנו״. אבל אף אחד לא
הקשיב לו והם התחילו להבריח אותם במכות. אני המשכתי לצפות בכל מה שקרה
מחלון הכיתה שלנו, כשהמורה התחילה ללמד אותנו מספרים עשרונים, מישהו הקיש
על הדלת. המורה קראה בקולה צורמני ״יבוא!״ המנהל הקשוח נכנס בצעדים כבדים
ומאחוריו הילדים משכבה ב’. אני וליאור הסתכלנו זה על זה בבהלה. חשבתי בהתחלה
שאולי זה לא קשור למכות אך כאשר ראיתי את הילדים מכיתה ב’ הייתי בטוח שהמכות
היא הסיבה לכך שהמנהל הגיע לשיעור בלי להודיע על כך. לאחר בערך חמש דקות
המנהל כחכח בגרונו והתחיל לדבר ״אתם יודעים״ אמר בקול שקול ״מאוד מאכזב אותי
לשמוע על הכיתה המצטיינת שלי בתור כיתה אלימה. כפי שידוע לכם במוסד החינוכי
שלנו יש אפס סובלנות לאלימות פיזית ומילולית וכל ילד או ילדה שפעלו כך יושעו
מיידית. אני אצא עכשיו מהכיתה, אלך למשרדי ובהפסקה אחכה לתלמיד שיבוא ויספר
לי בדיוק מה קרה, אחרת הטיול השנתי שאמור להתרחש בעוד יומיים יתבטל״, איחל
למורה ״יום טוב״ ויצא.
בסוף השיעור התלבטתי מה לעשות. ידעתי שאם אף אחד לא יספר למנהל מה קרה הוא
יקיים את ההבטחה לבטל את הטיול. וכל כף חיכיתי לו! זה היה אמור להיות טיול של
יומיים, שבו נישן בשקי שינה, נבעיר מדורה… לא יכולתי לתת לו להיטבתל, אני מכה
לזה מתחילת השנה, למרות שלא רציתי להלשין, בסוף זאת הייתה אשמתם שהם
הרביצו לילדים האלה מכיתה , החלטתי לספר למנהל מה קרה לא ממש חשבתי על זה
בזמנו הלכתי למנהל וסיפרתי לו, אני לא ממש מבין איך הילדים מהכיתה הבינו שזה
אני אולי מישהו ראה אותי או שהמנהל דיבר על זה עם אחד המורים ומישהו שמע בכל
מקרה כשלמחרת חזרתי הבנתי שהוציאו אותי מקבוצות הווצאפ חסמו אותי בכל
הרשתות החברתיות זה היה הסיוט הכי גדול שלי כאשר נכנסתי לכיתה כל הדיבורים
פסקו והחלו הליחשושים ניסיתי לשמוע מה הם אומרים אך בכל פעם שהתקרבתי
לאחת הקבוצות הליחשושים פסקו שכולם התפזרו כאשר התחיל השיעור לא ידעתי מה
לעשות לא שיתפו אותי במשחקים בהפסקות והייתי די בודד עד שגלי באה ״עושים עליך
חרם״ היא אמרה
אני יודע״ אמרתי ״למה?״ ״כי הלשנת על תומר ועל כל השאר המנהל
החליט שהם לא יסעו לטיול שנתי״ היא אמרה והמשיכה כולם
כועסים עליך חייב להגיד את זה למורה״
הכל הסתדר בסוף אחרי שאני וגלי הסברנו מה קרה למורה היא
הראתה לנו מצגת על חרם ושאלה אותנו כמה שאלות לילדים בכיתה
הבינו מה לא היה בסדר אך תומר עדיין כעס ״בגללו אני לא אלך
לטיול השנתי! זה לא הוגן״המורה הסבירה בסבלנות לתומר על מה
שקרה ולבסוף ביקש ממני סליחה ממש לא האמנתי בסופו של דבר
באותו אחר הצהריים הלכנו לאכול גלידה עם כל הכיתה ואז הכל
יסתדר.