שלום, שמי שי-אל ואני אספר לכם מה עבר עלי במלחמה.
פרצה מלחמה ב-7.10.2023 במהלך שבת וחג שמחת תורה בתום חג סוכות. קוראים למלחמה: מלחמת חרבות ברזל. ולצערי הרב, אנחנו עדיין בתוך המלחמה והיא עדיין לא נגמרה.
כאשר פרצה המלחמה ב-7.10 בשעה 6.00 בבוקר הייתי במיטה אצל הסבא והסבתא אשר גרים בדרום בבאר שבע. פתאום, נשמעה האזעקה. סבתא וסבא שלי היו כבר ערים ובאמצע תפילה. אחי הקטן, יאיר, בן שנתיים וחצי ישן על הספה בסלון עם אבי. שתי האחריות שלי, אוריה ואלמז, ישנו איתי במיטה. רק אמא לא הייתה איתנו, היא נשארה בירושלים. ברגע ששמענו את האזעקה, סבתא הגיעה בריצה לחדר, העירה אותנו.
-” קומו, קומו, יש אזעקה!”
אני, אוריה ואלמז קפצנו בבהלה מהמיטה. שמנו נעליים ורצנו למקלט שנמצא בקומת כניסה של הבניין. אחותי אוריה נלחצה ופרצה בבכי. אבל אז זה לא נגמר באזעקה אחת. התחיל גל של האזעקות ברצף. בלי סוף! כל פעם שחזרנו לבית שוב הייתה אזעקה ושוב לרדת במהירות. בגלל שבת לא ראינו חדשות עד מוצ”ש. זה היה מלחיץ מאוד. הרגשתי שזה היום הכי גרוע בחיי! כל רעש שהיה נשמע כמו אזעקה היה מפחיד את אחותי אוריה וגם קצת אותי. כל פעם אוריה הייתה קופצת מבהלה ופורצת בבכי.
במוצ”ש סבא וסבתא שלי הדליקו את הטלוויזיה ורק אז הבנו מה קרה. החדשות הפחידו אותנו הילדים ולכן מהר מאוד עברנו אל החדר כדי לראות משהו מותאם לנו.
מהקצת שראיתי ושמעתי, הייתה מסיבת טבע “הנובה” ושם נהרגו מאות אנשים ונחטפו לעזה גם כן הרבה אנשים. היו גם פצועים רבים. בנוסף, גם מחבלים רבים מהחמס נכנסו בתוך הקיבוצים שליד רצועת עזה, ארגו ביזו וחטפו הרבה אנשים.
רק ביום ראשון בערב הצלחנו לחזור לירושלים הביתה. הדרך הייתה מאוד ארוכה, הרבה פקקים היו על הכביש. היו רכבים הרוסים. הרגשתי פחד ורציתי רק לחזור הביתה.
שסוף סוף הגענו לבית, אמא חכתה לנו בפתח הדלת. רצנו אליה וחיבקנו אותה חזק חזק. היה טוב לחזור הביתה, הרגשתי בטוחה יותר ושמחה להיות עם אמא. זה בדיוק דירה חדשה שבו עברנו אליו אחרי ראש השנה. לא ידענו איפה המקלט. יום למחרת אמא עשתה לנו סיור במקלט, יאיר פחד והתחיל לבכות.
הוא בקושי ידע לדבר אבל אמר לאמא: “אני מפחד, אני לא רוצה”.
המלחמה שינתה את השגרה שלנו. המחנך שלי גויס למילואים בצו 8. הביתי ספר נסגרו בכל הארץ כמעט, הכל היה מבולבל, הכנו תיק חירום עם אמא. התחלנו שגרת חירום, שיגרה חדשה עם קצת זומים במקום ללכת לבית הספר. אמא שלי, מורה בבית ספר יער גבעת גונן, הייתה מכינה כמעט כל יום פעילויות הפוגה לילדי השכונה של בית ספריה על מנת לתת קצת נחת לאמאות שבעליהם מגויסים ולתת קצת שמחה לילדים אשר היו סגורים בבתים מבוקר עד ערב. הכנו מרק לשוטרים, חבילות לחיילים ומארזים עם ברכות ועוגיות למשפחות שקרוביהם מגויסים. בנוסף, הגיע חוג אילוף כלבים, הפניג ותנועות הנואר גם עשו הפעלות עם שיערות סבתא, פופקורן ומשחקי כדור. רוב הזמן בילינו בבית עם כל המשפחה. רק אבא שלי היה נוסע לעבודה ואמא הייתה מלמדת בזום.
ואז הדברים נרגעו בירושלים, ירושלים הפכה לירוקה ובתי ספר בעיר נפתחו חזרה. בבית ספר שלי יהודה הלוי, הוחלט שכיתות א’ וב’ יעברו לקומת כניסה קרוב יותר למקלטים. תרגלנו בלי סוף ירידה למקלט.
היום כארבע חודשים מתחילת המלחמה, עדיין מלחיץ שיש רעשים חזקים שנשמעים כמו אזעקה, עדיין לא כל החטופים חזרו הביתה וחיילים נהרגים בעזה בקרבות נגד החמאס ויש לנו חזית נוספת בצפון נגד החיזבאללה. מתי הכל יגמר? מתי נחזור לשגרה אמיתית? האם נוכל באמת לחזור לשגרה? מה דעתכם?
