שלום קוראים לי יולי ואני בת שבע עשרה, אני גרה בפריז בשכונה הכי יוקרתית בוילה גדולה מאוד עם בריכה, גינה , נדנדות, פסלים בקיצור מה אין שם. אבל זהו אני לא כל כך שמחה שאני כזאת ,נכון שלמי שאין את זה חושב שזה גן עדן וממש כיף, אבל אני לא חושבת כך .
אני בתיכון הכי טוב בפריז, הוא נמצא שכונה ליד הבית שלי ורוב התלמידים של התיכון באים משכונה זו, שכונה זאת פחות יוקרתית. אני הילדה עם הציונים הכי גבוהים בכיתה אחרי רוני. יש לי חברות אבל לא מהבית ספר בגלל שהילדים בכיתה שלי רוצים להיות חברים שלי רק בגלל שיש לי בית גדול וכל זה .
אני לפעמים מספרת לאמא שלי על מה שקורה , זה התחיל בתחילת שנת הלימודים הזאת כל הדבר הזה כי בשנים הקודמות היו ילדים נורמליים וכנים בכיתה שלי. אמא שלי אומרת לי שנשארה לי רק עוד שנה אחת של לימודים, ואז כשהיא אומרת לי את זה אני שותקת ועולה לחדר שלי. אבל היום באמת עבר עלי יום נוראי בגלל הבנות שעשו כאילו שאני והן החברות הכי טובות, רק בגלל שישי ילדה חדשה בכיתה.
סיפרו לה שאני עשירה ושיש לי בית גדול אז הן חושבות שהילדה הזאת תחשוב שהן יותר מגניבות .דרך הגב לילדה הזאת קוראים ליה והיא נראית מאוד נחמדה, אבל אני לא רוצה לספר את הפדיחות האלה למורה אז אני שותקת אבל בלב שלי זה מאוד כואב אני עוברת טראומות לפעמים מהבנות האלה. כולן חושבות שאני חנונית בגלל שקיבלתי פלאפון רק בכיתה ז’. בתוך ליבי אני רוצה להגיד להן שהן פשוט עלובות. בנות קוראות לי בשמות גנאי כמו: מפונקת, חנונית, מכוערת ועוד.. אבל זה לא נכון, אני לא כל מה שהן אומרות עליי אני סה”כ ילדה רגילה.
אני חושבת שהן אומרות את כל מהמילים האלו רק בגלל שאני ילדה עשירה והכל יותר קל לי בעיניהן, לכן הן מקנאות בי. אבל זה שיש להורים שלי כסף לא אומר שהחיים שלי יותר קלים, אני לא מקבלת דמי כיס, אני גם צריכה לנקות את החדר שלי ואפילו צריכה לקיים את הציפיות הגבוהות מאוד של ההורים שלי. אני מקבלת כסף רק בתנאי שאני מקבלת ציון מאה במבחנים או כאשר נופלת לי שן.
יום אחד גשום וסגרירי יולי מגיעה לבית הספר ואחת הבנות מהכיתה ניגשה ליולי ואמרת לה שלום חנונית מה באת לספר לנו על איזה ציון קיבלת במבחן במתמטיקה? אם כן, אנחנו לא מעוניינות. דיג דנג דינג דנג, יש צלצול, כולם להיכנס לכיתה, כולם נכנסים לכיתה המורה נכנסת לכיתה על מנת ללמד שיעור היסטוריה. לאחר השיעור, דינג דנג דינג דנג , יששששש הפסקהההה כולם צורחים. כל חבורת הבנות המעצבנות אתם בטח כבר הבנתם מי הן, מגיעות ליולי ושוב מגנות אותה בשמות גנאי כמו מכוערת, חננה ומפונקת וכל שאר הכיתה מצטרפת אל החבורה. בזמן הזה כל הילדים בכיתה מעליבים אותה צוחקים וצועקים על יולי, כולם חוץ מילדה אחת ושמה ליה, ליה פשוט עומדת בצד ושותקת. לאחר עשר דקות ליה צורחת על כולם ואומרת לעזוב את יולי. לאחר מכן כולם ניגשים לליה ואמרים לה מי את ? למה נראה לך שאת יכולה להגיד לנו מה לעשות? תעמדי בצד ואל תתערבי או שנרביץ לך מכות. ליה לא מוותרת, הילדים וליה מתחילים לריב עד שכל הילדים מתעללים גם בליה וגם ביולי.
פתאום, דינג דנג דינג דנג, יש צלצול, פתאום כולם רצים לכיתה, המורה נכנסת ויש אוירה רגילה בכיתה, כאילו לא קרה דבר. בסוף יום הלימודים יולי מחליטה לדבר שניה עם ליה, יולי מבקשת מליה תודה על העזרה שלה אל מול שאר הילדים בכיתה ואומרת לה סוף סוף יש לי חברת אמת. ליה מחזירה ליולי אין בעד מה, אך לצערה ליה חייבת ללכת. יולי חוזרת לביתה, מצד אחד מאוד מאוכזבת ועצובה, ומצד שני מאושרת שמצאה לה חברת אמת. יולי מחליטה לספר את כל מה שעברה באותו היום בבית הספר לאמא שלה. בסוף אמא שלה מחליטה לפנות אל המורה ולדבר איתה על מה שקרה.
למחרת, כאשר המורה נכנסה אל הכיתה החליטה לפנות אל כל תלמידי הכיתה והטילה עונש קולקטיבי על כל ילדי הכיתה בלי יוצא מן הכלל. העונש היה שעל כל תלמיד לכתוב ליולי ולליה מכתב התנצלות ולאחר מכן להכין הצגה או סיפור שמדבר על בריונות.
בסוף יום הלימודים יולי וליה יוצאות מבית הספר שמחות, מאושרות ורגועות. מאותו היום הן בלתי נפרדות והחברות הכי טובות לנצח.
