רות ודינה היו בנות עשר, הן היו החברות הכי טובות , שיחקו ולמדו, צחקו ובכו הכל יחד ומעולם לא הסתירו דבר אחת מהשנייה.
יום אחד דינה הרגישה שפניה של רות אינן כתמול שלשום.
למרות שרות החברה הכי טובה שלה הרגישה דינה לא נעים לשאול את רות מה בדיוק קרה,
בכל פעם שדינה ניסתה לשאול למה היא עצובה הייתה רות מתחמקת ומשנה נושא שיחה,
“אני מוכרחה לגלות מה עובר עליה…הרי היא חברה שלי, החברה הכי טובה… לא יתכן שתעבור את זה לבד.”
דינה החליטה לעשות מעשה, הבוקר כשייפגשו היא תזמין את רות לבוא אליה ורות תבוא, דינה משוכנעת שהיא תבוא ובביתה הנעים כשישתו כוס שוקו חם רות בטח תספר לה הכל.
ורות באה.
דינה החליטה להמתין עם השאלות, קודם ישחקו כהרגלן ויפתחו שיחה ואז היא תנסה לשאול אותה
רות ודינה שיחקו טאקי ולהפתעתה של דינה כשהניחה רות את הקלף הכחול והכריזה “טאקי פתוח” היא התחילה לפתוח את הלב ולספר בקול מלא צער, שאחרי נסיונות עסקים לא מוצלחים המשפחה שלה נקלעה למשבר כלכלי חמור והם ייאלצו למכור את הבית ולעבור לדירה קטנה יותר בשכונה מרוחקת..
דינה הבינה מיד ונעצבה; כשרות תעבור דירה הן יצטרכו להיפרד, לכמה זמן? אולי לתמיד?
בדיוק כשדמעות ראשונות של עצב כבד צנחו על השטיח הרך נזכרה רות שהיא צריכה לחזור הביתה כי מחכים לה לארוחת ערב.
דינה הציעה לרות להישאר ולאכול עימה אך רות לא שמעה, לא היא לא תוכל להישאר… ולעמוד בצער הפרידה, היא עדיין לא סיפרה לדינה שמשפחתה תעזוב את השכונה כבר השבוע ושאביה פוטר מעבודתו.
דינה בכתה לבדה דקות ארוכות גם כשניסתה להסביר לאמה מה קרה כל מה שיצא מפיה היה יבבות מלאות אבל וכעס ומתוכן זעקה דינה: רות עוזבת אותי ואת השכונה כי נגמר להם הכסף, מה אעשה בלעדיה??
אמא הביטה בחמלה בבתה, עכשיו זה הזמן לחבק אך בליבה כבר גמלה החלטה, הם יוכלו לעזור לרות ולמשפחתה לעמוד שוב על רגליהם.
חלפו יומיים בלי שיוזכר העניין ביניהן אבל אז רות אמרה לדינה שלא סיפרה לה הכל;
“אבא פוטר מעבודתו, הוא חייב למצוא עבודה אחרת כדי שיהיה לנו מה לאכול..”
במקום לבכות שוב עלה רעיון מעודד במוחה של דינה היא תבקש מאבא שלה לעזור לאבא של רות למצוא עבודה. זיק של תקווה ושמחה ניעור בה.
אחר הצהריים יצאה דינה לעבר ביתה של רות, הן רצו לנצל כל דקה לשחק יחד,
“רעיון מעולה” אמרה אמא “אתלווה אלייך ואדבר עם אמא של רות”
כמה שמחה דינה כששמעה באזניה החדות את התכנית שנרקמה בשקט במטבח, שמחה שההורים שלה רוצים ויכולים לעזור ,היא הניחה ללב הסוער להירגע כשידעה שרות שלה תישאר קרובה.
רות עוד לא ידעה שיש תכנית חילוץ והארגזים הממלאים כל מרצפת בבית מילאו אותה בחרדה מהעתיד, שבועיים זה כל הזמן שנותר עד לפרידה, ואולי אולי ה’ ישמע תפילתה ויחזיר את הגלגל אחורה.
קולות הצחוק מהמטבח הקפיצו את הבנות ממקומן, חייבות לברר מה גורם לאימהות שלנו להישמע חסרות דאגה וקלילות.
“מה קרה? שאלה רות בחיוך והביטה באמא שלה שענתה בהקלה: “תודה לאל על חברות שכזו, אנחנו נוכל להישאר פה בבית בשכונה..”
דינה ורות הרגישו ברגע זה בנות האדם הכי מאושרות בעולם, ה’ הקשיב למשאלות ליבן.
מאוחר יותר כשחזרו הביתה הודתה דינה לאמא על הנדיבות והפשטות שבה עזרה למשפחתה של רות חברתה הטובה ביותר.
